צומת ספרים – 0526207011
בימים א' – ה' בין השעות 08:00-19:00
|
 01/01/2019 תקציר
טורקיה של ימינו, הדוהרת לעבר האסלאם הקיצוני, משמשת רקע מדויק ואותנטי לרומן ריגול מהיר ויחיד במינו, שמערב את כל השחקנים הבוחשים בקלחת האזורית: ממשלת טורקיה ההולכת ומקצינה, הסי.איי.אי, אירגוני הטרור ועוד. במרכזה של רשת התככים הבינלאומית הסבוכה ניצבת פֶּני קסלר, מתמחה צעירה בשגרירות האמריקנית באנקרה, בירת טורקיה, שבחגיגת הארבעה ביולי בשגרירות הפכה שלא בטובתה לסמל, "הנערה עם הדגל." כשפצצה אדירה מתפוצצת בעיצומה של החגיגה וקוטלת מאות חוגגים, מתחילה שרשרת של אירועים מסחררים, ופני, הגיבורה לשעבר, הופכת לנרדפת על חייה. רכבת ההרים של ניסיונותיה של פני לשרוד לוקחת אותה למקומות מסכני־חיים כסוריה, ומחייבת אותה לגייס כל פירור של יכולותיה כדי להתחמק מרודפיה רבי העוצמה, חלקם מתוך המחנה שלה עצמה. זהו רומן הביכורים של אוגוסט תומס, והיא החלה לכתוב אותו בגיל 23 בלבד. היא מעורה היטב בתרבות הטורקית, ובעלת תארים אקדמיים מאוניברסיטאות באיסטנבול, אדינבורג ומסצ´וסטס. דוברת טורקית שוטפת ומתגוררת היום במסצ´וסטס. "העלילה הג´יימס־בונדית סוחפת את הקורא..." הסקוטסמן "מהמם... רומן שמעביר את המסורת של ג´ון לה־קארה וקן פולט למאה ה־21." אייריש אינדיפנדנט תגובות קוראים
לחץ לסגירה
ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך
יריית פרידה 
נער האופנייםנער בן שש עשרה מגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור ורחוקה כל כך מבגדאד, שמשם בא.
גיני מוןכל מה שג´יני מון בת ה–13 רוצה הוא למצוא את הבובה התינוקת שלה ולטפל בה. זה מה שהיא מנסה להגיד לכולם, אבל אף אחד לא מקשיב - לא פטריס הפסיכולוגית, לא המורות שלה בבית הספר, ובמיוחד לא הוריה שאימצו אותה לפני חמש שנים אחרי שהתגלגלה בין ארבע משפחות אומנה. כיום נדמה לה שעסוקים יותר בתינוקת שנולדה זה עתה. פעם היא קראה להם "אמא ואבא לנצח", אבל היום היא כבר לא כל כך בטוחה. האם הבית הכחול הוא עדיין הבית של ג´יני מון, או שמא היא צריכה למצוא בית אחר, שבו היא תוכל להיות מי שהיא באמת, ולהציל את בובת התינוקת מהסכנות האורבות לה? איפה אימה הביולוגית גלוריה, ואיפה הבובה התינוקת? ומה באמת קרה שם, בבית הקודם שלה, שממנו יצאה בגיל תשע? המונולוג הסוחף והצלול של ג´יני מון נותן קול לילדים השקופים, הנשכחים, האחרים, אלה שהחברה ניסתה לשים מאחור או להכניס לתבניות קבועות, מבלי לראות מי הם באמת. המילה "אוטיזם" מקבלת כאן משמעות חווייתית ונוגעת ללב, שלא תשאיר את הקורא אדיש - וכל זאת תוך כדי סיפור מסע מותח וצבעוני, עם לא מעט רגעים משעשעים.
כפתורים ושנאה
רשימות מארץ הכביש
כפפות של משי
סוףהוא דוהר על סוס חרדותיו, מחשב קצים ומתווה גבולות בין זיכרונות ילדות, לידה והורות, מחשבות על גירושים, בקבוקי שתייה קלה ותיאורים תאוותניים של סקס קפדני.
סיינט + 1 \ סיינט 2 צמודה כל כך לרווק הלוהט ביותר בשיקגו עלולה לגרום לאישה להיכוות. מיליארדר פלייבוי? יש. איש עסקים חסר רחמים? יש. חוטא מושלם? יש. מלקולם סיינט היה משימה. עבודה. כל עיתונאי היה הורג כדי להתקרב לגבר היפהפה והקשה הזה, אך אני הייתי זאת שנשלחה כדי לחשוף את היזם הלוהט ביותר של שיקגו. התכוונתי לחשוף אותו - ללמוד את מחשבותיו, את סודותיו, את אורח חייו - ואז להשלים את משימתי ולהסתלק. אך ליבי השתלט על ראשי והתאהבתי - חזק. במשך זמן מה, הפלייבוי הזה היה שלי. אך אומרים שכל דבר טוב חייב להיגמר ... איך אני יכולה להוכיח לגבר שאינו בוטח באיש, שאני ראויה להיות בת זוגו הקבועה? 
להסתיר את היופי
עץ משפחתיאנני רש יודעת להעריך את הטוב שבחייה. היא מפיקה תכנית בישול פופולרית,
תודעתו של זנו"תודעתו של זנו" הוא סיפורו של "אנטי גיבור" טיפוסי של המאה העשרים, זנו קוזיני, הרודף לשווא אחרי שלוות נפש. הספר כתוב בלשונו המיוחד של סבבו, שהיא מרושלת משהו ולעתים מסורבלת המשקפת נאמנה את עמידתו של המחבר בשולי העולם הספרותי "הרשמי" ואת סלידתו מכל אסתטיזם סגנוני. בלשון זו מעלה זנו את זכרונותיו, בעקבות טיפול פסיכואנליטי שהחל בו ושלעולם לא יסיימו. זנו הוא אדם שאיננו מסוגל לחיות "כמו כולם", אדם הבוחן ומנתח את החיים במקום לחיות אותם. הוא מסתתר מאחורי מסך כבד של העמדת פנים ומעשי ליצנות ומערער על כל הערכים המקובלים בכוחה של אירוניה הרסנית, שהיא צדה האחר, הקליל לכאורה, של תחושת הטרגיות הטבועה בעצם הקיום האנושי.
חקוק באבן \ אריות הים 2עיניי מזוגגות בעת שאני זוקפת את סנטרי. “אני מבקשת ממך שתסלח לי, בבקשה, ואני לא רוצה אף אחד, אלא אם כן זה אתה.” חיוכי רפה; פניו עגומות. הוא מביט הצידה, למקום שבו שורה של מעילים ואפודות מעטרת את הקיר. “תעמדי, מורגאנה,” הוא מושיט אליי את ידו. אני אוחזת בה ונעמדת, סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו. אני ממתינה. ואז ממתינה עוד קצת. כשהוא בסופו של דבר מביט בי, הוא נוגס בשפתו ומניד בראשו בעצבות. “האם אי פעם הסתכלת עליי וממש ראית אותי?” כאב עז ניכר בפניו. “אני לא בטוח שאי פעם אהיה מספיק עבורך, מ’.” הוא נושם כמה נשימות עמוקות, ומתבונן בשפתיי בעודן רועדות, מפני שאני מפחדת מהדבר הבא שיבקע מבין שפתיו. עורכת הדין מורגאנה סטרנס נאבקת להמשיך בחייה לאחר מות בעלה, סטון, בפעולה צבאית. היא נאבקת למצוא את האיזון שבין הרצון להתאהב מחדש לבין המחשבות שמא ההזדמנות השנייה שלה תילקח ממנה באותו אופן טרגי. היא אינה רוצה לחזור על אותה הטעות פעמיים. 
צבע הרצח של בי לרקהאםג´ספר בן השלוש־עשרה חי בעולם של צבעים מרהיבים שאף אחד אחר לא יכול לראות
אנשים כמונואסנת ודרור, בני זוג בשנות הארבעים לחייהם והורים לשתי בנות, עוברים בקיץ לבית חלומותיהם: הוא פרטי, הוא מרווח והוא מעוצב בדיוק לפי טעמם. בכלל, הם עשו את עסקת חייהם: השכונה אמנם מוזנחת, אבל זה לא יישאר כך לנצח — אחרי הכול, מדובר במיקום מצוין. עשר, חמש־עשרה שנים גג, וכולם ירצו לגור כאן. אלא שקבלת הפנים צוננת: מריבה עם השכן מהבית הסמוך מסמנת את ראשיתה של מערכת יחסים עוינת; שרשרת מעשי ונדליזם מזכירה שוב ושוב את מצבם הגרוע של השכונה ושל תושביה; וקשרים חדשים נדמים תלויים על בלימה: כך עם השכנים מסבירי הפנים מהרחוב הסמוך, שמגדלים כלבים גדולים, המון כלבים גדולים, למטרה עלומה; כך עם החברים שהמליצו להם על השכונה, ואולי לא גילו את כל התמונה; וכך גם עם בתם הבכורה, ההולכת ומתרחקת אל עולמן של בנות האחת־עשרה, מנערת מעליה כל ניסיון להגנה. בפעם הראשונה בחייהם מתקשים אסנת ודרור לפענח את העולם שסביבם: אי־הוודאות מתדפקת על החלונות, מתעקשת לחלחל לפנים הבית; וסופה שהיא צובעת בגווניה גם את הדברים המובנים מאליהם. אנשים כמונו הוא רומן מקורי ונועז, המשרטט בעדינות ובדייקנות את הבנאליה שמרכיבה מערכות יחסים ואת האימה הכבושה המפעמת בבסיסן. התוצאה היא יצירה מסעירה ומתוחכמת, שמביאה לשיא חדש את כישרונה של נעה ידלין.
צ´יק ואני
|
