כָּל אֶחָד הָיָה רוֹצֶה חָבֵר כְּמוֹ קַרְלְסוֹן, כִּי קַרְלְסוֹן הוּא "הַטּוֹב בָּעוֹלָם" בְּכָל הַדְּבָרִים. הוּא אוֹכֵל־הָעוּגוֹת הַטּוֹב בָּעוֹלָם, בַּשְׁלַן־הַקְּצִיצוֹת הַטּוֹב בָּעוֹלָם, הַתַּחְבְּלָן הַטּוֹב בָּעוֹלָם, וְנוֹסָף עַל הַכֹּל — הוּא גַּם מְעוֹפֵף!
הוּא גָּר עַל הַגַּג שֶׁל קָטָנִי וּמְלַמֵּד אוֹתוֹ טְרִיקִים וְתַעֲלוּלִים, וַאֲפִלּוּ לוֹקֵחַ אוֹתוֹ לְטִיסוֹת נוֹעָזוֹת בְּרַחֲבֵי הָעִיר. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁלִּפְעָמִים הוּא גַּם מְסַבֵּךְ אוֹתוֹ בְּצָרוֹת צְרוּרוֹת...

אֶצְלֵנוִ בַּגִּנָּה

בּוֹאוִ לְטַיֵּל עִם הַחַיּוֹת הַחֲבִיבוֹת
שֶׁמִּסְתַּתְּרוֹת כָּאן בַּגִּנָּה.

כשחשך בחוץ והלילה יורד
אני מסתכל – ומתחיל לפחד...
סיפור על יצירי הדמיון של הילד, הקמים עליו להפחידו, ועל איך הוא מתגבר עליהם באמצעות אמירה עקשנית:
מהפחד הזה אני לא מפחד !

אַבָּא אוֹהֵב שֶׁאֲנִי יָשֵׁן בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אִמָּא.

עֻבְדָּה. כָּל לַיְלָה אֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּמִּטָּה שֶׁלִּי.

עוֹד עֻבְדָּה: כָּל בֹּקֶר אֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּמִּטָּה שֶׁלָּהֶם.

מָה עוֹשֶׂה יֶלֶד שֶׁנִּמְאַס לוֹ לְהִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר בַּמִּטָּה שֶׁל הַהוֹרִים וְלִמְצֹא אֶת אִמָּא בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ?

מָה בֶּאֱמֶת קוֹרֶה בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהַדֻּבִּי הַחוּם יָשֵׁן וְדֻבִּי פַּנְדָּה הוֹפֵךְ לְמַלְכֹּדֶת?

סִפּוּר מְשַׁעֲשֵׁעַ, מָלֵא הוּמוֹר וּבָרָק, הַמְּתָאֵר כֵּיצַד הַמְּצִיאוּת יְכוֹלָה לִלְבֹּשׁ כַּמָּה פָּנִים – תָּלוּי מִי מִסְתַּכֵּל וְאֵיךְ.

מהו סוד קסמה של המראה? מדוע כולם בורחים מאלונה, כשהיא נהפכת לירוקה?

מסיבת הפירות הגדולה מתחילה, אבל יש מי שלא הוזמן לחגיגה. איך להפוך עלבון ליתרון?

קלֶמֶנְטַיין לא מאמינה למשמע אוזניה: המורֶה האהוב עליה, מר גְרֶפְּסְקִי, עלול לעזוב את בית הספר באמצע שנת הלימודים ולנסוע למִצְרַיִם! היא חוששת שהמורים האחרים לא יבינו את הפזיזוּת שלה, את הצורך הבלתי פוסק שלה לצייר כל הזמן, או לשחק בלנצח את השעון כשהיום נעשה ארוך מדי.