על הכרה עצמית ועל גילוי אחריות. מי משתמש במושג "אלוהים", כדי להשיג לעצמו מנוף לשליטה בשותף/ה.

293 שאלות שהופנו למיכל דליות לאורך השנים, והתשובות שנתנה להם.

"אין דבר כזה נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת. אין". אך מה אם חרטה על אימהוּת כן קיימת? מה אז? כיצד היא באה לידי ביטוי ומה מלמדות התגובות כלפיה? האם אימהוֹת שמתחרטות אוהבות את ילדיהן, ואם הן מתחרטות, מדוע ילדו אותם מלכתחילה? מה אנחנו יכולים ללמוד מחרטה בכלל ומחרטה על אימהוּת בפרט? בספרה הראשון, "ממני והלאה", כתבה אורנה דונת על היעדר הרצון להיות הורים ועל ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. הספר שלפניכם, בכייה לדורות, הוא צעד נוסף במחקר הבוחן עמדות ונטיות לב כלפי גידול ילדות וילדים, לפני לידתם ובדיעבד. עשרות נשים מספרות בפתיחות על תחושותיהן כלפי מערכת היחסים שנדמית בעינינו הטבעית ביותר – אימהוּת, ועל חרטתן עליה, לצד אהבה, אחריות ומחויבות. בכייה לדורות, שמציע לראשונה עיון סוציולוגי בעמדה רגשית מושתקת ומוכחשת, ידבר לא רק למי שמתחרטות או מתחרטים על הורות. בכתיבתה המרתקת, הבהירה ורחבת האופקים, בוחנת דונת את תפישותינו החברתיות בנוגע לילודה, אימהוּת, זמן ורגשות, ומציעה אפשרות לחיים אינטגרליים יותר.

"רציתי להיות שר חינוך כדי לעשות משהו בשביל מישהו. בשביל ילד מהמרכז או מהפריפריה, בשביל ילד חילוני או חרדי או דתי, יהודי או ערבי, ילד מיוחד וילד ´רגיל´. משהו בשביל מישהו, כי מילים גדולות כמו גאולה יכולות להיות מאוד פשוטות: לדחוף נער הנמצא על פי תהום לדרך המבטיחה קיום מכבד; לתת לנערה את הסיכוי להיות מי שהיא.

הטענה המרכזית היא שלפני הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם חשוב לבסס היטב את מערכת היחסים הזוגית.