אנרי ברגסון (1859-1941), הפילוסוף הצרפתי ממוצא יהודי, היה מהפילוסופים הנודעים והמשפיעים ביותר של זמנו. כתביו והרצאותיו השפיעו עמוקות על הוגים צרפתים כמו סארטר, מרלו פונטי, לוינס ואחרים, ואף על וויליאם ג´יימס וה"פרגמטיזם" האמריקאי. כמו כן ניכרת השפעת ברגסון על האמנות הפלסטית (בעיקר ה"קוביזם") והספרות של תחילת המאה ה-20. כתיבתו, בסגנונה החופשי הייחודי, מטשטשת לעתים תכופות את הגבולות בין תחומיה השונים של הפילוסופיה ומערבת (בדומה לפילוסופיה של העת העתיקה) את תורת ההכרה והמטפיזיקה יחד עם האסתטיקה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה של המדע והפילוסופיה של המוסר והדת.

מאמר על הנתונים המידיים של התודעה (1892) הוא יצירתו הגדולה הראשונה של ברגסון, ונושאו העיקרי הוא בעיית חירות האדם. אולם כדי להגיע לדיונו הישיר בבעיה זו עובר ברגסון דרך ניתוחים, תובנות ורעיונות בתחומי עיון שונים ומגוונים. כאן עולים רעיונותיו המרכזיים החשובים – כגון מושג המֶשֶך, מושג הריבוי האיכותי, מושג האינטואיציה ומושג ההתפתחות – אשר אותם יוסיף לפתח בכתביו הבאים.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות?

האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ´אתה´, וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה ´להתאים את עצמה להוויה´ ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי?

ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית."

כיצד נתון הזמן בניסיון? מה מייחד את המודעות לשטף חיי הנפש בזרימתם, בהתהוותם? כיצד קובעת הזיקה בין זמן ומשמעותיות את ישותו של האדם? שאלות אלה עומדות במרכזו של ספר זה. בחלקו הראשון מציע המחבר פירוש מקורי וחדש של מקורותיה ההיסטוריים של הפנומנולוגיה של הזמן – המחקר הפילוסופי שמתמקד בטבעה של התנסות בזמן ובמודעות לו. במסגרת זו דן המחבר בעמדותיהם של אריסטו, אוגוסטינוס, לוק ויום. חלקיו האחרים של הספר מציעים פירוש מקיף ביחס לעמדותיהם של קאנט, הוסרל והיידגר על אודות נושאים אלה. דגש מיוחד ניתן כאן ליחסים הדיאלקטים בין עמדותיהם, אשר קובעים אף בימינו את מבנה העומק של הפנומנולוגיה של הזמן.

ירון סנדרוביץ מבהיר ששלושת ההוגים מאוחדים בדחייתם את הסברה שמאפייני המושא של הניסיון מספיקים לביאור טבעה של תודעת זמן, אך הם חלוקים ביחס למאפייני ישותו של הסובייקט של הניסיון. מקור ההבדל הוא בעמדותיהם ביחס לתפקידיהם של התפיסה החושית, הדמיון הפרודוקטיבי, היכולות המושגיות והזיקה בין זמן ומשמעותיות בכינונה של תודעת זמן. חלקיו השונים של הספר חושפים את מעלותיה וחסרונותיה של כל עמדה, כל זאת בשאיפה לחתור לכינונה של עמדה לכידה שכוללת היבטים של כל אחת מהן.

"השקט של החיים הפנימיים אינו חידלון כי אם פעילות אינטנסיבית המתרחשת בתוך הרמוניה עמוקה.

ברנאר-אנרי לוי היקר, אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי ... יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות

בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכלליים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השחיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל.

צ׳רלס טיילור, מחשובי ההוגים המדיניים של ימינו, מציע במסתו פרשנות ומדעי האדם את אחת