בסתיו 1841 רעשה קופנהגן, כשבן הטובים סורן קירקגור חזר בו מהצעת הנישואים לרגינה אולסן היפה, והותיר אותה פגועה ושבורת לב. קירקגור, שלימים נחשב לאחד ההוגים העמוקים והמשפיעים של המאה התשע־עשרה, נאבק מאז אותה פרדה ועד יום מותו להבין ולנסח מהי הדרך הנכונה לחיות — ומהי הדרך הנכונה לאהוב.

המחשבה המוזיקלית ממשיכה ללמד את דורנו על חשיבותה של המחשבה להקשיב, כמו גם על הרהור המוזיקה שיומם ולילה עולה ויורדת מהיכל השירה, שהוא עצמו היכל התשובה שמקיף הכל ואינו ננעל.

בתקופה המודרנית העצימה התרבות המערבית עוד ועוד את חשיבותה של הבחירה האישית. בעידן הפוסטמודרני לבש המהלך הזה צביון גרוטסקי, קיצוני ומסוכן. כל זהות מתוארת כמגבילה את חופש הפרט, ולכן מנסים לפרק אותה ולעקור כל שורש. עם, קהילה, משפחה – כולם משמשים היום יעד למתקפה עזה ואת כולם מנסים להרוס ולפורר. אפילו הזהות המגדרית או האישית מתוארת כאשליה דכאנית. בכסות הדגל הבדיוני של מאבק בדיכוי, גוזלים מהאדם כל עוגן ומרוקנים מתוכן את כל מעגלי זהותו הבריאים. מכים שורשים ממפה את חזיתות המאבק הזה, מתאר את מקורותיו בעבר ההיסטורי ובתולדות הרעיונות ומזמן אותנו למסקנה נחרצת: בלי שורשים לא יהיה גם פרי.