510 עמודים ר` משה בן נחמן (הרמב``ן) חנו אחת הדמויות המופלאות בתולדות היהדות. איש הלכה ובעל חידושים לתלמוד, פרשן מקרא, מקובל, משורר, רופא, מתפלמס עם ננצרות ועוד; דמות רנסנסית מובהקת. הרמוניה, סתירות ומתחים, מגמות דיאלקטיות - דחף גילוי ומגמת הסתר - יוצרים בצירופם את המורכבות שבתורתיו. כתביו הנם מגילומיו המרכזיים של צומת בתולדות היצירה היהודית-ההיסטורית, שבה התגבשו דפוסים סוגתיים חדשים. פרופ` חביבה פדיה מאירה בספר שלפנינו את המושגים הפרשניים פשט, דרש, קבלה - המייצגים רבדים בפרשנות המקרא שלו, שיש בה גם זיקות להגות הפילוסופית של זמנו. כתביו הנדונים בספרה מציינים את המעבר מטיפוס חשיבה ``דרשני`` לטיפוס חשיבה ``פרשני``, וכן את התמורה ההיסטורית מדפוסי תודעה המבוססים על מסורות שבעל-פה לסוגיית ההעלאה על הכתב. בעיוניה המרתקים של חביבה פדיה נעשית הבחנה בין אפיוני הדרשה למסורת המתהווה של פרשנות; יחידת ההתייחסות בדרשה היא הסיפור, התהליך הוא סימולטני והראייה היא סינופטית, תמונתית, לעומת זאת, בפרשנות המילה היא יחידת התייחסות, והמהלך (הפרשני) ממנה ואילך הוא קווי, סינכרוני. דרכי ההרמנויטקה המתלבנות כאן הנן בעלות משמעות לדורות. כיום אף נודעת להן אקטואליות גם מעבר לתחומי פרשנותם של טקסטים קאנוניים. על רקע זה מתבקש להתוודע אל תורות הרמנויטות מודרניות. חטיבת עיונים אחרת בספר זה מוקדשת לרעיון החזרה הנצחית הארכיטיפית, קיום של מחזורים קוסמיים בתוך ההיסטוריה ושאיפת החזרה אל המקור - ההתעלות אל האלוהות. חביבה פדיה היא נצר לשושלת של גדולי תורה וקבלה, ממגלמיה המרכזיים של המורשת התרבותית-הספרדית בבבל. משחר ילדותה בירושלים היא גדלה על ברכי תורותיו של סבא-רבא שלה, הרב יהודה פתיה, גדול המקובלים בדורות האחרונים, בבית גידולה ספגה גם את המסורת המוסיקלית ואת מורשת הפיוט היהודיות-הבבליות.