מלי מועלם בצרות. מה בסך הכּל היא רצתה? לנסוע להודו יחד עם אחיה הגדול והכריזמטי יזהר, ולעזור לו "לעשות מכה" כי לדעתו זה מה שיציל להם את החיים; להתנתק מהשגרה בישראל ומהשאלות המעצבנות על העתיד, ואולי גם לשנות את הגורל; לכבוש את העולם כמו כל צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, ולהתנסות בכל דבר אפשרי.

ציור מסתורי המתאר אישה וליצן הדומה דמיון מבהיל להיטלר, מכה גלים בפריז, בארה"ב, ברומא, בג´נבה ואפילו בארץ.

זהו הגליל ואלה הם תושביו. בכל בוקר אפשר להביט החוצה אל הוואדי הירוק ואל כרמי הזיתים. ביום יפה יימשך המבט אל הרי הלבנון עד לאופק, שבו כבר לא ברור מי נטע את הארזים. עוד מעט יתמלא הנוף בדחפורים ובענני אבק, ובתים יתרוממו, קומה ועוד קומה.

אל הגליל חוזרים אנשים שחייבים לקחת את עצמם בידיים. למשל סמיון, השוטר הרוסי שעזב את ההייטק, נעזב על ידי אשתו ועכשיו חי עם סבתו. למשל שירה, המורה לפילאטיס שבורחת מן העבר, אם לילד מתבגר שחזרה לגור אצל הוריה, רק בינתיים. בגליל גם בורחים נער ונערה מהלימודים, שוחים בים או מחפשים מפלט. שם מתווכחים ערבים ויהודים למי שייך אחד הוואדיות: לבעלי העסקים בסביבה או לנדל"ניסטים שרוצים לבנות ולמכור.

בגליל הזה מתגלות שתי גופות של שתי נערות, יהודייה וערבייה: אסנת ונור.

בין שלל החשדות והחשודים, אסור להיחפז ולהסיק מסקנות, אך נדמה שאף אחד אינו מסוגל לעשות כן. עונות מעבר הוא רומן רב-קולי ופוליתמטי, שבבסיסו תעלומת רצח מותחת ומצמיתה, אך ביסודו מונחת תביעה תרבותית ופוליטית עקרונית, אשר קורעת חלון אל עצבי הישראליות העכשווית ומיטיבה להתבונן על ייאוש ועל תקווה, על ויתור ועל חלום.

סיפורו של אורי, שנפצע אנושות בתאונת דרכים ואיבד את זיכרונו. מסעו של אורי לגילוי עברו

מכירים את אליס?  סטודנטית. עיתונאית. בת. מאהבת. שונאת דדליינים.
ההיא שטבעה בשנה שעברה. אליס איננה, אבל היום אי אפשר להיעלם,

"רזית נורא. זה החמיא לך. אבל איך אדם לא נוגע, ומצליח להכניס לגופו קצת אנרגיה טובה? רציתי לשבת לידך ולהאכיל אותך כמו תינוק עם סינר על צווארך. אווירון אווירון תפתח כבר את הפה שלך. תרצה עוד... תתלכלך. תיהנה ממה שמוגש לך. בכפית, הייתי מאכילה אותך. בכפית ועוד אחת מגישה לך. היית עצור. היית אצור. אז באתי אליך, גברת עם סלים. כמו איזו זקנה עם שקיות ניילון עמוסות לעייפה. ניסיתי שזה יהיה אלגנטי, אז שקית של בית האופנה ´מנגו´ כיכבה. צילמתי אותה. צנצנות צנצנות סחבתי לך. ואספת אותי. ונישקת אותי. והרחתי אותך. וחייכתי לך. ורציתי לבכות לידך. והחזקתי את עצמי כדי לשמח אותך. וככה, באתי ברביעי לקראתך. ושמחת בי נורא. והקשבת לי בשקיקה (למרות שלפעמים ברחת לסיגריה שלך וללבד שלך. ראיתי, ואני יודעת, אבל מילה לא אמרתי לך), ושתינו קפה. ואני אכלתי גם עוגיית ריבה קטנטנה. וקרני הבוקר והשמש והשקט עטפו אותנו. ואני ראיתי אותך. מקווה עכשיו שתיכנס בך קצת שמחה."

קראו לו רוב קסטור. בהחלט ייתכן ששמעתם עליו. הוא נעשה ידוען-קאלט זוטר באמצע שנות העשרים לחייו בזכות ספר שכתב - אוסף של סיפורים מלוטשים-בקדרותם המתרחשים בעיירה מטופשת ורדומה בצפון מדינת ניו יורק. כמה שנים אחר כך הוא רצח את קייט פירס, חברתו הסופרת, והתאבד...