יום אחד בעת ששהה דומיניק לאפייר בכלכלתה, הסיע אותו גורר רקשה אל “עיר השמחה“ - שכונת עוני דחוסת אדם, מהגרועות ביותר, סחופת מצוקה, סבל, סחי ומחלות. ב“עיר השמחה“ הצטופפו פליטים, שעסקו בעבודת מפרכות בשכר זעום - סבלים ופועלים בבתי מלאכה מהגרועים בעולם. בתוך הזוהמה והדלות גילה לאפייר יותר גבורה, אהבה והתחלוקת עם הזולת - ולמרבה הפלא גם יותר אושר - מאשר בשכונות אמידות בעולם השבע, שכן כלכלתה היא גם ביתם של אנשי חסד טובים, דוגמת האם תרזה. לאפייר התגורר תקופה ממושכת בשכונה, ועקב משם אחר אורחותיהם של בני הכיתות השונות - 
בשמחתם וביגונם, ובגילויי הסולידריות המופלאה שלהם. בהשראתם כתב את עיר השמחה - כהימנון לחיים ולתקווה.