לפעמים מגיע רגע בחייו של אדם שהוא מבין ממקום עמוק, כמעט אינסטינקטיבי, שעליו לקום ולעזוב משהו, מישהו, מקום.

ג´ו טלברט נחלץ בעור שיניו מבית ילדותו העגום והבעייתי ועכשיו הוא לומד בקולג´ ובסך הכול נהנה מהחיים; אפילו מעבודתו בפאב, שם הוא נאלץ מדי פעם לשכנע לקוחות שיכורים מדי לסגור את היום ועל הדרך חוטף מכה או שתיים.

בקורס לספרות מוטל עליו לראיין זר מוחלט ולכתוב ביוגרפיה קצרה שלו. ג´ו מוצא מרואיין אידיאלי: קרל אייברסון – ותיק מלחמת וייטנאם, שריצה שלושים שנות מאסר בכלא על אונס ורצח של נערה ועכשיו גוסס מסרטן בבית אבות מקומי. לטיפוס כזה בטוח יש סיפור מעניין. ג´ו מתחיל בתחקיר ומתקשה להבין איך קרל, שסיכן את חייו במלחמה והציל חברים לנשק ממוות בטוח, נעשה אנס ורוצח. הוא משתכנע שקרל נכלא על לא עוול בכפו ויוצא למסע להוכחת חפותו. אלא שזה לא כל כך פשוט, בעיקר כשיש מישהו שמאוד לא מעוניין לנער את האבק מתיק החקירה הזה.

גבר אחד, שתי נשים.  אחת - אשת חיקו - היא אדריכלית יפה ואינטליגנטית בת למשפחה שוויצרית מבוססת. השנייה, מהגרת פולנייה בודדה, בלתי מרשימה בעליל. הראשונה מעוררת בו הערצה וצורך תמידי להשתפר. אצל השנייה הוא מרגיש חופשי ונאהב.

שרה, אישה צעירה ותימהונית, המשרתת גברת עשירה בעיר חוף קטנה, מוחרמת על ידי התושבים משום שיצא לה שם רע: נודע ברבים שהיתה מאהבת של קצין צרפתי, עד שנטש אותה וחזר לאשתו החוקית.

למורה שלנו היה נשק מיוחד לענות נערים, שלמראית עין נראה פעוט וחסר חשיבות, אך לאמיתו של דבר, היה אכזרי להחריד.

מיקלוֹש בן ה-25 מיטלטל בספינה רעועה למחנה הבראה בשוודיה, לאחר ששרד את ברגן בלזן. הרופא מודיע לו שלקה בשחפת ושנותרו לו רק שישה חודשים לחיות, אבל למיקלוש יש תוכניות אחרות: הוא הרי לא שרד את מחנה ההשמדה רק כדי למות מנוזלים ברֵיאותיו. הוא משיג את שמותיהן של 117 ניצולות שואה הונגריות המחלימות בשוודיה, ושולח לכל אחת מהן נוסח זהה של מכתב קצר. הוא בטוח שאחת מהן תענה לו, ותהפוך לאשתו.
במרחק של מאות קילומטרים משם, לילי - נערה בת 19

היצירה היא אסופה בת עשרות שירי עלילה, הנשענים במידה כזו או אחרת על הסיפורים והמיתוסים של העולם הקלסי ושל המזרח הקרוב או שואבים מהם השראה, כשכל שיר נגמר, בפועל או ברמז, בשינוי צורה.