בין מציאות לדמיון, בין חיוך לדמעה, נפרשת עלילתו של ורד צהוב,
המתרחשת בשבוע אחד בינואר 1943: אוסקר, ילד בן תשע, שחולם להיות "סופר של הרפתקאות", מוצא עצמו בגטו טרזינשטט בשעה שמתחוללת בו סדרה מסתורית של אירועים.

מרַגלות בחיים של עצמנו הוא קובץ סיפורים, רבים מהם מונולוגים, המעוררים את כל החושים. הדמויות בסיפורים, רובן נשים, קמות באמצע החיים להתבונן פנימה והחוצה, בחיפוש אחר אלטרנטיבה לקיום שהוא מעבר לשׂרידה.

לכל אורך הילדות שלי קיבלתי את הרושם שאני קצת איטי. איך קיבלתי את הרושם הזה? אולי זה קשור לעובדה שכשאנשים היו מדברים אליי הם היו מוסיפים הרבה פעמים את המילה “נו”: “נו, בוא כבר”, “נו, כמה זמן נחכה לך?”, “נו, שים נעליים”, “נו, למה אתה לא מוסר?”, “נו, איפה אתה, אנחנו נאחר בגללך לסרט”.

״חייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאימא, כל־כך טובה ומסורה מחליטה לעזוב, ולא מספרת את האמת על מה שקרה...״

אסתי וינשטיין נמצאה ללא רוח חיים ליד חוף הקשתות באשדוד, לאחר שישה ימים של חיפושים. היא שמה קץ לחייה, שהיו סוערים ומלאי מכאוב, ושלאחר מותה נחשפה אליהם מדינת ישראל כול

בגילוי לב נועז, בפיכחון ובישירות כובשת, שימשיכו להדהד אצל הקוראים עוד זמן רב, יוצאת אישה צעירה לערוך את חשבון עולמה. זהו מסע כפול:בעודה חושפת טפח אחר טפח מחיי משפחתה כאן ועכשיו ומספרת על בעלה ועל ילדיה המתבגרים, היא מנווטת אותנו ביד בוטחת, ביושר וברגישות שוברת לב אל הפרק העלום בעברה – ילדותה ונעוריה בקיבוץ, נישואיה הראשונים בעקבות היריון מוקדם מדי, אובדן בנה התינוק ושאר התנסויות מסעירות שטלטלו אותה בעתות משבר.

מלאכים באופק הוא הישג ספרותי מרשים של יוצרת נפלאה.

חיים באר

מרב זקס-פורטל, בת קיבוץ גבעת ברנר, היא מתרגמת ספרות יפה ובוגרת תואר שני בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. פרסמה סיפורים קצרים בבמות שונות. מלאכים באופק הוא הרומן הראשון שלה.

שיחת טלפון מפתיעה גוררת בעל כורחו את פאבל היים, הלוא הוא רפאל היימליך, עיתונאי יהודי מתבולל, אל מסע הרה גורל בזמן ובמרחב: מחייו הנוחים בפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה העשרים ואחת, אל עיר הולדתו של אביו, תל אביב הנטושה והחרבה ברובה.

פורש את ניחוחות ירושלים של אז, לפני קום המדינה. רזניק מובילה את הקורא בסמטאות העיר, לקניות בשוק ומאפשרת הצצה נדירה לחיים ההם.

מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחייהם, כאילו הוא משריץ ומתרבה מבין הסדקים. שונאים את האור שחושף כל נקבובית של טינופת, את הממזרים שגרים ברחובות, את השתיינים חסרי הבית שכמו לטאות נחים בצִדי המדרכות. את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים, מעוררי החֵמה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שמבעבע ועולה על גדותיו. שונאים את אנשי הציבור, את הפילנתרופ