אנדריי פְּלַטוֹנוֹב, כמוהו כמיכאיל בּוּלְגַקוֹב ואִיסאק בַּאבֶּל, הוא אחד משלושת ענקי הפרוזה שקמו לספרות הרוסית במחצית הראשונה של המאה ה-20. משלושתם הוא הפחות ידוע במערב, הן משום שהיה האחרון שהותר לפרסום בברית-המועצות, והן משום שברבים מכתביו פלטונוב הוא סופר ל"מיטיבי קרוא". סגנונו – אישי וייחודי כל-כך, ולכן קשה פה ושם לפענוח – נשמע לפרקים ילדותי ומגומגם, עילג אפילו, כמו נעשה כאן איזה מאמץ הרואי לבטא חוויות-בראשית, לצייר "מראות-שתייה" (במובן הביאליקאי) ברעננותם הראשונית. שמו של אחד הסיפורים בקובץ, "בעולם נהדר ואכזר", מתאים מאין כמוהו לתמונת עולמו של פלטונוב בכלל: מכל יצירה שהוציא מתחת ידו זוהרת פליאה אינסופית מול יופיים של החיים, יחד עם אומץ-רוח מול אכזריותם.