הכול‭ ‬התחיל‭ ‬כשחזרתי‭ ‬הביתה‭. ‬זאת‭ ‬הייתה‭ ‬הפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬אחרי‭ ‬עשר‭ ‬שנים‭, ‬וכשנכנסתי‭ ‬פנימה‭ ‬גיליתי‭ ‬שקצת‭ ‬איחרתי‭ ‬‮–‬‭ ‬אמא‭ ‬שלי‭ ‬נעלמה‭. ‬בבית‭ ‬הריק‭ ‬מדי‭ ‬נשארו‭ ‬מעט‭ ‬מאוד‭ ‬רמזים‭ ‬שיסבירו‭ ‬מה‭ ‬קרה‭: ‬פתק‭ ‬על‭ ‬המקרר‭ ‬בשפה‭ ‬שאני‭ ‬לא‭ ‬מכירה‭, ‬שביל‭ ‬של‭ ‬עצב‭ ‬ישן‭, ‬וכמה‭ ‬תמונות‭ ‬שצילמה‭ ‬אלונה‭, ‬שגרה‭ ‬בדירה‭ ‬ממול‭.‬ אלונה‭ ‬טוענת‭ ‬שאפשר‭ ‬לראות‭ ‬בתמונות‭ ‬את‭ ‬העתיד‭, ‬אבל‭ ‬אני‭ ‬חושבת‭ ‬שגם‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬ידעה‭ ‬מה‭ ‬עומד‭ ‬לקרות‭: ‬שנמצא‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ ‬על‭ ‬רכבת‭ ‬ששועטת‭ ‬עמוק‭ ‬אל‭ ‬תוך‭ ‬מרחבי‭ ‬הטייגה‭ ‬בסיביר‭, ‬כשבחוץ‭ ‬סוגר‭ ‬עלינו‭ ‬חורף‭ ‬קפוא‭, ‬ובפנים‭ ‬הקרונות‭ ‬מתמלאים‭ ‬באוסף‭ ‬של‭ ‬אנשים‭, ‬שפות‭ ‬ומסעות‭. ‬במסדרונות‭ ‬הצפופים‭ ‬נוסעים‭ ‬איתנו‭ ‬גם‭ ‬סודות‭ ‬ושתיקות‭ ‬בני‭ ‬שישים‭ ‬שנה‭ ‬ויותר‭, ‬ובמעברים‭ ‬מהדהדות‭ ‬רכבות‭ ‬אחרות‭, ‬רכבות‭ ‬מלחמה‭ ‬ישנות‭. ‬ועדיין‭, ‬אני‭ ‬לא‭ ‬יודעת‭ ‬לאן‭ ‬אמא‭ ‬שלי‭ ‬נסעה‭ ‬ואם‭ ‬אי‭ ‬פעם‭ ‬אפגוש‭ ‬אותה‭ ‬שוב‭. ‬אני‭ ‬רק‭ ‬יודעת‭ ‬שהרכבת‭ ‬דוהרת‭ ‬קדימה‭, ‬וכבר‭ ‬אי‭ ‬אפשר‭ ‬יותר‭ ‬לעצור‭. ‬ זהו‭ ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬שרוצים‭ ‬לשכוח‭, ‬אבל‭ ‬חייבים‭ ‬לזכור‭. ‬זהו‭ ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אהבה‭, ‬אבל‭ ‬על‭ ‬זה‭ ‬אני‭ ‬לא‭ ‬יכולה‭ ‬לגלות‭ ‬עכשיו‭ ‬יותר‭. ‬וזהו‭ ‬סיפור‭ ‬שמתחיל‭ ‬בבית‭, ‬אבל‭ ‬צריך‭ ‬לעבור‭ ‬דרך‭ ‬ארוכה‭ ‬כדי‭ ‬לחזור‭ ‬אליו‭ ‬באמת‭. ‬

בגיל אחת עשרה החלה אלישבע לכתוב יומן והתמידה בכך עד גיל שבע־עשרה. ביומן תיעוד חייה בקיבוץ,

ספר ביכורים של הסופרת , עם מגוון סיפורים מרגשים ומשכילי דעת מניסיונה בחיים .