עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ´ יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח?
ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם.
ספר ייחודי ופורץ דרך זה הוא פרי עבודתה של קבוצת מחקר בנושא חינוך ושואה במכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים.

המחברים שכותבים בעיקר להורים, מספקים מידע מציאותי ומעשי, שמלווה בסיפורים על משפחות בהן אפילו התרחשויות פשוטות ביותר (כמו יציאה לקניות או תספורת) הן פעולות מורכבות למדי.

לשבת‭ ‬כמו‭ ‬צפרדע‭ ‬נועד‭ ‬להורים‭ ‬המבקשים‭ ‬להכיר‭ ‬את‭ ‬שיטת‭ ‬המיינדפולנס‭ ‬ולתרגל‭ ‬אותה‭ ‬בדרך‭ ‬משחקית‭ ‬עם‭ ‬ילדיהם‭.‬ 

ידעת שהרגע הזה יגיע. כי זה חלק מהחיים כאן. במדינה הזאת. חלק מלהיות אמא ישראלית. לדעת כבר מרגע הלידה שיום אחד יגיע התור שלך לשלוח את הילד או את הילדה שלך לצבא - כי צריך לשמור על המדינה.