אף כי כל אחת משלוש הנובלות הנודעות של שולמית הראבן עומדת בפני עצמה, הן מהוות רצף כרונולוגי ובעיקר רצף רגשי, סגנוני וספרותי. הראשונה מתרחשת בתקופת הנדודים במדבר, השנייה בימי ראשית ההתנחלות בארץ והאחרונה בראשית תקופת השופטים. ועם זאת, העלילה נוגעת בשורשיה החשופים של ההוויה האנושית בכל תקופה שהיא. בשלוש הנובלות, הכתובות באיפוק ובצמצום, זורם מתח תת קרקעי עז ומרגש, המתגלה במלואו עם כינוסן של השלוש בכרך אחד. "את צמאון צריך לקרוא מתוך שהוגים בכתוב ושבים אליו פעם אחר פעם... סיפור לידתה של התרבות העברית הוא סיפורה של ילדות קשה והתבגרות פראית, ועוד לא מצאתי מי שידע לספרו כמו שולמית הראבן..."