שם הרומן "את לא נראית בכלל" הוא בעל כפל משמעות - לא רואים עליך את גילך... לא רואים אותך... הרומן  מחבר את הקוראים לנרטיב הנשי על גיל והזדקנות שאינו עוד "נושא נשי" זניח אלא סוגיה חברתית-מגדרית רלבנטית  לכולנו, בכל גיל.

זהו הגליל ואלה הם תושביו. בכל בוקר אפשר להביט החוצה אל הוואדי הירוק ואל כרמי הזיתים. ביום יפה יימשך המבט אל הרי הלבנון עד לאופק, שבו כבר לא ברור מי נטע את הארזים. עוד מעט יתמלא הנוף בדחפורים ובענני אבק, ובתים יתרוממו, קומה ועוד קומה.

אל הגליל חוזרים אנשים שחייבים לקחת את עצמם בידיים. למשל סמיון, השוטר הרוסי שעזב את ההייטק, נעזב על ידי אשתו ועכשיו חי עם סבתו. למשל שירה, המורה לפילאטיס שבורחת מן העבר, אם לילד מתבגר שחזרה לגור אצל הוריה, רק בינתיים. בגליל גם בורחים נער ונערה מהלימודים, שוחים בים או מחפשים מפלט. שם מתווכחים ערבים ויהודים למי שייך אחד הוואדיות: לבעלי העסקים בסביבה או לנדל"ניסטים שרוצים לבנות ולמכור.

בגליל הזה מתגלות שתי גופות של שתי נערות, יהודייה וערבייה: אסנת ונור.

בין שלל החשדות והחשודים, אסור להיחפז ולהסיק מסקנות, אך נדמה שאף אחד אינו מסוגל לעשות כן. עונות מעבר הוא רומן רב-קולי ופוליתמטי, שבבסיסו תעלומת רצח מותחת ומצמיתה, אך ביסודו מונחת תביעה תרבותית ופוליטית עקרונית, אשר קורעת חלון אל עצבי הישראליות העכשווית ומיטיבה להתבונן על ייאוש ועל תקווה, על ויתור ועל חלום.

סיפורם של בני משפחה מסוכסכת, שעונות-השנה חולפות על פניהם והם נתונים בציפיה לשינוי שאינו בא

אתה. אתה מושך אותי כבר שתים עשרה שעות. כבר שתים עשרה שעות אני רוצה לומר לך מילה אחת ולא יכול. לא שתים עשרה שעות, כבר ארבעים שנה אתה בורח. יש לך שתי שיטות. אחת – להיעלם. והשנייה היא להציף בדיבורים. אתה רואה שאני רק פותח את הפה, אתה מקדים אותי ברגע ומתחיל לשטוף.

פסיפס של סיפורים קצרצרים, בקשת של סגנונות וזמנים. לעיתים מציגים רגע קטן וחולף או תחושה ולעיתים הם חובקים סיפור חיים מלא.

ויש אהבות מכלות. כאלה שאי אפשר לחיות בלעדיהן. כאלה שנגעו בחיים שלנו רק לרגע, והן שם לתמיד. ואנחנו נאבקים בצורך שלנו לעשות הכול בשבילן.

"לא כל האנשים טובים בלריב," אמרה לבסוף בשקט. "והאיש הזה אפילו גרוע בזה."