סיפור חייהם של נינה, של אשר ושל מוסא. גיבור נוסף ברקע הוא החומר הקרמי המופלא שממנו נוצרים כדים שאותם יוצרים השלושה.

“תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים  לילדה שהיא בקושי בת שש.”

בושם פרפרים פורש את סיפורן של שלוש נשים. עיישה, ילדה ערבייה שהובאה משכם אל ארמון ביפו לפני מאתיים שנה, להיות אשתו הראשונה של המושל האגדי של העיר. נינה, בת למשפחה לא מתפקדת שגדלה במבנה חרב-למחצה, שריד לאותו ארמון מפואר ועזבה בנסיבות מסתוריות, ורויטל, צעירה מגבעתיים ששכרה לשנה את חדרה הנטוש של נינה ונסחפה בתוכו למסע של גילוי עצמי.

החלטתי לאמץ ילדה", אני אומרת, כולי חיוך גדול.
האוויר כולו נשאב לתוך בועה המרחפת פתאום בנינו.
"ומה אם המחלה תחזור?"בול פגיעה. בדייקנות היא יורה בי את החרדה שלה, וברור לשני הצדדים שלא מדובר בשפעת, אף שעברו עשר שנים.
"אז תטפלי בה!" אני יורה חזרה.