בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע. ברכבת שתי דמויות. אלכסנדרה סוסקין, אישה חריפה, נבונה, המתנסחת במשפטים חדים באבחות חרב, ועם זאת אישה פגועה, שאינה מסוגלת לקיים זוגיות ואף לא הורות תקינה. לעומתה סונטה, מי ששרדה את השואה כחיית מחמד מינית הן של הרוצחים והן של המושיעים מידיהם, הנכנסת מדי פעם למחלקה סגורה שבבית החולים לחולי נפש. השתיים, מאוימות על ידי העולם התחתון הישראלי אך גם נעזרות בו, בורחות מהמציאות החולה של ישראל לאי יווני ספק ממשי ספק חלומי. למעשה, הבורחת היחידה היא אלכסנדרה. סונטה, שנעשתה לה מעין אם ואחות, מלווה אותה בתקווה שיעלה בידה להצילה ברגע האחרון מן הבריחה חסרת השחר. דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמועללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים. סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא, של אלכסנדרה, ולעומת מוזיקת הפופ המתוקה המיוצגת על ידי אחיה של אלכסנדרה (הוא ואשתו - שתי נוסחאות של הקיטש), שגזל ממנה את ירושת הוריה. הרומן סונטה, המוצג כסיפור של שוטרים וגנבים בנוסחה הישראלית עכשווית, נשען על מתווה מוזיקלי ברור, חסכוני, עקרוני. בה בעת הוא קרב אל סף ההפשטה המטאפיזית כרומן-מחזה של האבסורד, מעין "מחכים לגודו" ישראלי, שבימת ההתרחשות שלו היא אזור החולות בין בת ים לאשדוד. לילי פרי, מחברת הרומן פורץ הדרך גולם במעגל, מגישה לנו רומן מסחרר הכתוב בשפה ספרותית שנונה, משוחררת מנטל של תיוארים פסיכולוגיסטיים והרהורים ספרותיים, שפה של חוכמה שקולה וחדה כתער, הנמצאת דרך קבע בכתיבתה. דן מירון