"החללית הנוויאנית ריחפה בלי ניע, גבוה מעל הכרך, גלויה לגמרי לעין. היא בזה לכלי נשקו העלובים של האדם ורק תלתה באוויר.

למייק וינגייט היתה ילדות קשה – הוא ננטש על ידי אביו בגן משחקים כשהיה בן ארבע וגדל בבית-אומנה. איש מעולם לא הגיע לקחת אותו, ומהוריו האמיתיים נותרו לו רק זיכרונות בודדים ומקוטעים. כעת, בהיותו מבוגר, מייק סוף כל סוף חי את החיים שעליהם תמיד חלם – הוא נשוי באושר לאנאבל, אשת חלומותיו, הם מגדלים ביחד ילדה נהדרת, וחברת הבנייה המצליחה שלו מבטיחה למשפחתו עתיד בטוח ושקט. עד שעברו של מייק חוזר לרדוף אותו...

דמויות מאיימות מתחילות להופיע בחייו של מייק, וכשהוא מדווח עליהן, נדמה שהמשטרה מתעניינת יותר בעברו המעורפל מאשר בהגנה על משפחתו. כשלא נותר לו איש שיוכל לבטוח בו, הוא פונה אל שֶפּ – אדם מסוכן מאוד שהוא במקרה גם חברו האמיתי היחיד של מייק מימיהם המשותפים בבית-האומנה. ביחד, שניהם יעשו כל מה שנחוץ כדי להגן על מייק ועל האנשים שהוא אוהב מפני חורשי רעתם –  אויבים מסתוריים שמניעיהם אינם ברורים, אך מידת נחישותם לפגוע בו אינה מוטלת בספק בעקבות ההודעה שהם משאירים לו: אתה הבא בתור...

גן העדן, שהיה רב-מכר סנסציוני כשהופיע ב-1986, הוא הרומן הבלתי גמור האחרון של ארנסט המינגוויי, שעליו עבד לסירוגין מ-1946 ועד מותו ב-1961.

"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח לזיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות קטנות. ועם זאת לעתים נגלה בין קפליה של ממחטה ישנה, צדפה או אבן חסרת חשיבות שפעם גילמה את שעות אחרה הצהריים המאושרות ביותר שלנו".

הסאגה החושנית של אווה וגידאון נמשכת, בספר ההמשך הלוהט לרב-המכר הבינלאומי "חשופה לעיניך". "גידאון קרוס, מושלם ויפה התואר מבחוץ, אך פגוע ומעונה מבפנים. הוא היה להבה של אש חורכת וזוהרת, שחשפה לעיני עולם אפל ומסעיר של תענוגות. לא יכולתי להתרחק ממנו. לא רציתי להתרחק ממנו... הוא היה כמו סם ממכר... הוא סיפק את כל תשוקותי... הוא היה שלי.