מאי 1967, יונתן מרציאנו, רווק חיפאי כבן שלושים, מתעתד לצאת אל פריז הגדולה כדי ללמוד קולנוע ולהגשים את חלומו לעשות סרט על אהבתו הנכזבת לנורית סתיו.

אפילו אם לא תרצי לעשות עניין מגיל ארבעים, תתנגדי למסיבה ותגידי שלא צריך מתנה, עדיין תגלי שהגיל הזה לא מתכוון לוותר לך. יש לו תוכניות משל עצמו.

מצד אחד של השולחן חוקר נחוש לגלות את האמת, ומצד אחר שניים שנחקרים על אשמה אחת נוראה: שליחת מאות אימהות יהודיות עם ילדיהן הקטנים לכליאה בבסיס צבאי נטוש, בלי אוכל ומים ובלי יכולת לצאת. שומרים הוצבו מחוץ לדלתות הנעולות וסירבו לפתוח אותן.

זה אחר זה משמיעים שני הנחקרים את תשובותיהם, מגיבים האחד על דברי האחר, נפתחים ומודים או מסתירים ומשקרים: לחוקר, ולא פחות מזה לעצמם. איש מהם אינו נקי כפיים, איש מהם אינו פושע; בנסיבות שפעלו בהן, אולי אין אדם בעולם שיישאר טהור.

גם קולותיהן של שלוש אימהות נשמעים כאן – מתוך אימת העקירה ומלחמת ההישרדות שהכול מותר בה – וגם קולה של ילדה אחת שעוברת מה ששום ילד בעולם אינו אמור לעבור.