כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשהחל יצחק קרונזון – קרדיולוג ישראלי ידוע שם החי ופועל בניו-יורק – לפרסם את סיפוריו ב"דבר" וב"ידיעות אחרונות", גילו הקוראים בישראל את החומר הקרונזוני והתענגו עליו, וכשיצא לאור ספרו הראשון אמא, שמש ומולדת, הוא נהיה בבתים רבים לספר פולחן. כי מנגד תראה, ספרו הרביעי, הוא אוסף מקיף של סיפורים חדשים ושל סיפורים רבים שפורסמו בספריו הקודמים: אמא, שמש ומולדת (שבא, 1985), מי מקבל את בלגיה? (עם עובד, 1991) ומסע ארוך אל תוך הלב (עם עובד, 2007). את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת שכתב דן מירון, ובה הוא משווה את ההומור של קרונזון לזה של ג´רום ק. ג´רום, מחבר שלושה בסירה אחת, ויורד לעומקם הספרותי של הסיפורים, שקוראים רבים ראו בהם בעיקר סיפורי הווי רוויי הומור יבש ולפעמים אפילו סרקסטי. ואכן, ההומור של קרונזון, שמסתמך גם על כושר זיכרונו הנדיר, עוסק לכאורה בפרטים הקטנים של החיים ואגב כך פורש לפני הקורא את חייו שלו – חיי צבר יליד חיפה, רופא ביחידת צנחנים ופרופסור בניו-יורק, ובצד אלה גם את חיינו שלנו, על כל הגיחוך הכואב שבהם. וכך מסיים דן מירון את "אחרית הדבר" שלו: "קרונזון הוא בסופו של דבר קרדיולוג, והמסר של סיפוריו הוא מסר תרפויטי: מעט בדיבור, קצץ בפרשנות, קבל את ה´יש´ המתכלה והבורח אבל אל תעלים עין מפגמיו, שהם פגמיך, ובעיקר – הצנע לכת עם העובדות הגלויות לעין, שהן עיקרו של היש; כבד את הנגלות, אשר רק בכוח ההיאחזות בהן אולי תוכל להחזיק גם בזנב הנסתרות".