מה נדרש כדי שקבוצה חינוכית תתמיד בעבודתה לאורך 15 שנה? מהן ה"אדוות" שמחוללים מפגשי הקבוצה בכל אחת מהמשתתפות בשדה המקצועי שלה? האם ניתן למצות "תיאוריית פעולה" מתוך פרקטיקה של קבוצה לומדת? מה תפקיד המנחה בקבוצה שוויונית? איך ייתכן שקבוצה שהמוטו המוביל שלה  הוא "להיפגש ללא מטרה" הגיעה, בסופו של דבר, לכתיבת ספר?

במשך 15 שנה, אחת לחודש, נאספנו מקצווי ארץ. נפגשנו בחדר קטן בקומת המרתף של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בדרך כלל, נקודת הפתיחה לכל מפגש הייתה סיפור מקרה מהשטח שהביאה בתורה כל אחת מהמשתתפות. הפגישות הוקלטו ותומללו, ולקראת הפגישה הבאה בחנו את התמליל במבט רפלקטיבי. יחד התעמקנו בהתנסויות מהשטח וקישרנו אותן למושגים תיאורטיים בחינוך. עם השנים התפתחו שפה ומיומנויות למידה שיתופית שהתגבשו לכלל תיאוריה.  בשלב כלשהו התעוררה אצלנו התחושה שראוי לחלוק את התובנות האלה עם קהילת החינוך בארץ ובעולם.

בספטמבר 2013 הלכה לעולמה ד"ר שוש קיני, אשר גיבשה את הקבוצה ושימשה בה מנחה ושותפה שוויונית. קיני הותירה בידינו את האתגר – לנסח את התובנות האישיות והקבוצתיות שלנו ולגבש אותן לכלל ספר בתהליך שיתופי-שוויוני, תהליך המשקף את הדרך שבה האמינה ואשר אותו הנחילה לנו.

הקוראים בספר ימצאו את עצמם מהלכים בין סוגות כתיבה, סביבות התרחשות, חוויות אישיות וקבוצתיות, לצד מגוון גישות של מחקר איכותני, בעודם טועמים מניסיון רב-שנים של קבוצה החוקרת את עצמה.

הלוואי ותתקבל הזמנתנו: הזמנה להִשתנוּת!

"קראתי את הספר מספר פעמים ובכל פעם למדתי משהו חדש. ספרה של מיכל וימר עשיר בדוגמאות, מעמיק בתובנות, נגיש לכל קורא ומדבר על הילד המצייר מתוך אהבה רבה. מומלץ לכל הורה ומחנך"

מיכל דליות, סופרנני - מנחת הורים בכירה