אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ´ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.
לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

גאיה ובן התחתנו באהבה גדולה, אך כבר מתחילת נישואיהם, גאיה מבינה שהיא לא באמת אוהבת את בן.

שֶלְבִּי כבר חצה את גיל ארבעים. הוא שוטר ואב לשני ילדים, שמנסה להחזיק את הראש מעל המים ולעשות הכול כמו שצריך.

"לכי אליה," אני שומעת את קולו הרך מתחנן, "רחמנות על הילדה".
מה קרה מסרבת אמי, שסיימה לאכול ונשענה במרפקיה העגולים על השולחן, תוך שהיא מנקה את פיה בקפדנות משיירי אוכל בלתי נראים, ומבליעה אל מפית הנייר הדק חיוך קל, מנצח, של שמחה לאיד. "אפשר לחשוב שכל האניות שלה טבעו בים".

היא גרמה לי לחשוב על העתיד, עדיף שהייתה יורה בי.