יואל בלום, סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם. ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.

איילנד וליב הם שני ישראלים עם שמות משונים שנפגשים בניו יורק. לשניהם לב שבור, זיכרונות מרים, ושניהם מתגוררים באפר ווסט סייד.

לכל אורך הילדות שלי קיבלתי את הרושם שאני קצת איטי. איך קיבלתי את הרושם הזה? אולי זה קשור לעובדה שכשאנשים היו מדברים אליי הם היו מוסיפים הרבה פעמים את המילה “נו”: “נו, בוא כבר”, “נו, כמה זמן נחכה לך?”, “נו, שים נעליים”, “נו, למה אתה לא מוסר?”, “נו, איפה אתה, אנחנו נאחר בגללך לסרט”.

איריס נוסעת לאמסטרדם, וכשתשוב אולי ישתנה הכול. לא את לבה היא השאירה בעיר האירופית, הרחוקה־קרובה, אבל בהחלט חלק מעצמה.

מה אתה זוכר? את משחק הכדורגל, את מבטו של אביך כשהפרעת לו במנוחת הצהריים, את אמא שראתה אותך מסמיק. אתה זוכר את חוסר האונים שלך אל נוכח מציאות לאומית נבנית ומתפוררת. אתה זוכר הכרזות נחרצות, אנשים בטלוויזיה, את זו שאמרה עליך שאתה כבר לא ילד, שריטת ציפורן בדלת, את ראשו הכואב של פרד אסטר.

עשרות פרקי זיכרון מרכיבים את הספר המיוחד והמעודן הזה, ספק יומן ספק בדיון. ארצות חדשות של היזכרות מתגלות בו, וגם קצת העלאת רוחות מתים באוב. עודד מנדה-לוי אינו מפנה עורף לאוזלת היד של הזיכרון להעמיד ייצוג בלתי-מוגבל, אלא מתמסר בלשון בהירה וזהירה לאחיזת העיניים, לתעתועי ההיזכרות, לתנועת הלישה של חומרי החיים, הצרה בהם צורות כרצונו.

מלאכת היזכרות תל אביבית וישראלית זו, שמייצרת עולם שאבד ומטשטשת הבחנות בין עבר להווה, בין המוחש למסתורי, היא גם מלאכת קריאה, הכוללת אהבה לספרים ושיחה עם סופרים, בניסיון רופף לתפוס איזה ערך נשכח.

שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא לא מתחתנת