סיגלית אליהו כותבת על מנעד הרגשות שאנו חווים, על התמודדויות היומיום, ולרוב מתוך הנאה וכאמצעי לביטוי עצמי.

אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) היה סופר, משורר וחוקר ספרות, מבכירי האינטלקטואלים הגרמנים במחצית הראשונה של המאה העשרים. יצירתו המגוונת כללה שירים, סיפורים, סיפורי ילדים, מחזות, מאמרות, מסות ומחקרים.

שמואל כהן, משורר וסופר, חבר אגודת הסופרים העברים בישראל ומרצה בתחומי הספרות ומחשבת ישראל.

...מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל הֶעָתִיד?
עַל הזַּמְןַ
עַל הַמֶּרְחָק, עַל מְחָטִים
שְׁנִּנְעָצוֹת בַּסֵּתֶר, בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם
עַל הַמֶּרְחָק שֶׁצּוֹלֵב אוֹתָנוּ לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת —

אֲנַחְנוּ יְלָדִים. גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים הַרְבֵּה.
יְלָדִים, צַלְיָנִים שֶׁל קִירוֹת הַמָּוֶת וְהַחַיִּים,
מִתְאַמְּנִים עַל הַמֶּרְחָק הַנַכְלוּלִי
הַמְפַתֶּה לָבוֹא אֶל זְרוֹעוֹתָיו.

שירתו של שמעון מרמלשטיין עוסקת בקשת עשירה של חומרים ‘מאז’וריים’: מיתוסים, מלחמות ושואה, מלאכים, ציפורים וגרמי שמים, קפקא ויאן פאלאך, אררט ואור כשדים — כל אלה משורטטים בשפה שירית מדוייקת ואמינה, כמידת האדם, קשובה למוזיקה פנימית, עתירת יופי גבישי. הפער בין פרישׂת הכנפיים המרשימה ובין הקול הצנוע הוא אחד ממקורות העונג שבשירים האלה. הדואליות שבין האישי והקרוב להיסטוריה ולמרחבי המחשבה, ובין הנימה השקטה, המהורהרת, למבט השאפתני השלוח הרחק, במקום ובזמן: "הַמֶּרְחָק הוּא זְמַן קָפוּא / בִּקְצוֹתָיו הַלֹּא מְפֹרָשִׁים" — הזמן, שהוא הנושא הגדול, הגלוי והנסתר, ששירי ´מסע אל הפניקים´ מנסים ללכוד, לפרש ולכשף:

וְדַי בְּמַבָּט חָטוּף מַעְלָה
אֶל מְבוֹכֵי שְׁבִיל הֶחָלָב
לְהָבִין כַּמָּה אֲנַחְנוּ כָּאן
רָחוֹק מִשָּׁם
מֵהָרִיק הַקּוֹסְמִי הַמַּקִּיף אוֹתָנוּ
בְּלְחָשִׁים וְרַחַשׁ זְמַן עָבָר
הַבָּא וְשָׁב אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.

אחרון העלים נָשַר מותק שלי

מוּל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה בְּעָרִים זָרוֹת

מִתּוֹךְ לוּחוֹת נְחֹשֶׁת בְּמַעֲלִיּוֹת מְמֹרָטוֹת

בְּאִישׁוֹנֵי צְעִירִים בְּרַכָּבוֹת תַּחְתִּיּוֹת

 

אֲנַחְנוּ מִזְדַּקְּנִים

 

שׁוֹמְעִים ג´וֹנִי קֶאשׁ 

מְצַטְּטִים בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט

לוֹבְשִׁים שָׁאנֶל חָמֵשׁ

 

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ אָהוּב שֶׁלִּי

שלמות זוֹ לֹא אוֹפְּצְיָה.

מדגם ייצוגי ראשון של טקסטים שהופיעו בדפוס בשנים 2011-1990 החותרים למגע משמעותי עם קוראים מיומנים.

שיריה של מלכין, מקרבים את המבט אל הפרט הקטן, הצנוע, השקט של הסביבה הטבעית הקרובה.

יפו שבה נולדתי היא סוד שניסיתי לפענח במשך השנים. שירי הספר מהווים מעין מחזור או פואמה ומנסים לתהות על הייחוד של אורה ונגינתה.

מהם החומרים שמהם נברא האדם? מקום, זמן ומלוא חופן אדמה בלולים במידה ידועה והכל לעת עתה. ומה נבלל בעיסתו של משורר?

מתוך קובץ השירים הזה, שנכתב לאורך כחמש־עשרה שנה בארצות ובתרבויות שונות, עולה זעקה של מחאה חברתית ופוליטית, אך בראש ובראשונה אנושית.

הִתְמוֹדְדוּת מְאַפְשֶׁרֶת לִצְמֹחַ, לִפְרֹס כְּנָפַיִם. מִבִּפְנִים, יֵשׁ כֹּחוֹת שֶׁצָּפִים עִם הַמַּיִם. אֲנִי צָרִיךְ כְּנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר, לֹא שֶׁל פַּרְפַּר. צָרִיךְ בִּטָּחוֹן וְיַצִּיבוּת, מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּשְׁאָר.