אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ´ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.
לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

מבעד להומור הפרוע ולדמיון המבריק שמאפיינים את קובץ הסיפורים "ילדה רגילה לגמרי", ניכרת אהבתו הגדולה של רועי ישורון לסיפוריו הקצרים של אתגר קרת ולמערכונים של החמישייה הקאמרית.

סיפור על חטא קדמון. המחבר שוזר בסיפור רגעים פוליטיים וטווה מחומריו העסיסיים רשת של קורים המחברת בין האישי לבין הציבורי,

שיחת טלפון מפתיעה גוררת בעל כורחו את פאבל היים, הלוא הוא רפאל היימליך, עיתונאי יהודי מתבולל, אל מסע הרה גורל בזמן ובמרחב: מחייו הנוחים בפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה העשרים ואחת, אל עיר הולדתו של אביו, תל אביב הנטושה והחרבה ברובה.