מאז תחילת שנות ה-2000, עם היכנסו לתוקף של "חוק הקולנוע"(2001) תפס הקולנוע הישראלי מקום מרכזי בתרבות הישראלית, וגם על מפת הקולנוע העולמי. שורה של במאיות ובמאים צעירים, רובם בוגרי בתי הספר לקולנוע בארץ, פרצו לקדמת הבמה עם סרטים רעננים, לעתים חדשניים מבחינה צורנית, שכמה מהם התאפיינו במידה של חתרנות פוליטית. קולנוע זה הפך במהרה למראה ביקורתית של החברה הישראלית: בהפנותו מבט מורכב, לעתים נועז, אל שסעיה ופצעיה של המדינה, הוא מציע אלטרנטיבה לטיפול הנדוש, הקונפורמסטי לעתים, של אמצעי התקשורת הדומיננטיים בשאלות חברתיות ופוליטיות.

כל הר וגבע-זיכרונות לפני ואחרי צלילי המוזיקה, מובא כאן מפי אגתה, הבת הבכורה למשפחת פון טראפ.

דור חדש של יצרי קולנוע צמח בישראל בשנים האחרונות. הם העלו את קרנו של הקולנוע הישראלי וזכו לתשבחות והצלחה הן מקומיות והן עולמיות..

121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.

זליכה פורשׂ לפני הקורא פנורמה רחבה של סרטים ויוצרים שונים, רובם מהפנתיאון העולמי של הקולנוע.

טלוויזיה, מלחמה וזיכרון מקיימים ביניהם זיקה הדוקה הלוכדת את הדמיון. מתים לראות הוא חיבור מקורי המפרק את ייצוגיהן הטלוויזיוניים של מלחמות ישראל, תוך כדי התמקדות בקשר שבין טראומה ונוסטלגיה, עדות ושיחזור, מלחמה ובידור. מרכזיותה של התמונה הנעה – מראשיתה של הטלוויזיה בישראל ועד להפצתה הויראלית ברשת ובערוצים דיגיטליים – וחלקה בהבנייתו של הזיכרון הציבורי הם ענינו של ספר זה.

המלחמה והצפייה בטלוויזיה הן מחוויות היסוד של הישראלים. מאז 1968  נצרבו השניים בתודעתם; עם השנים היו לחלק מזהותם. מאז הקמתה כערוץ ממלכתי לפני כמעט חמישים שנים, ועד היום – בעידן של ריבוי ערוצים – מהווה הטלוויזיה בישראל גורם מרכזי העוסק ביצירת והפצת הסיפור הלאומי ובהגדרת הזהות הקולקטיבית. לאורך כל שנותיה ליוותה הטלוויזיה את ישראל במלחמותיה השונות; בתוך כך היא שיקפה את המעבר של החברה הישראלית מחברה קולקטיביסטית-סוציאליסטית לחברה רב-תרבותית, גלובלית וממוסחרת.

עניינו המרכזי של הספר מתים לראות הוא במנגנוני העיצוב והשינוי של זיכרון המלחמה, לנוכח מרכזיותה של התמונה הנעה כסוכנת זיכרון דומיננטית. הספר עוסק באופני הבנייתו ועיבודו של זיכרון המלחמה במדיום הטלוויזיוני בישראל; במוקד עומדות מלחמות ישראל בשנים 1991-1967 וייצוגיהן מאז ועד היום. ספר זה מבקש לנסח את הממד הטראומטי-נוסטלגי המשוקע בייצוג הטלוויזיוני של המלחמה. בחסותו של המדיום הטלוויזיוני מעוצבות מלחמות ישראל בזיכרון הציבורי כטראומה. במקביל, פועלת הטלוויזיה כמנגנון מרכזי של  עיבוד הטראומה. בניסיון לרפאהּ, עוסקת הטלוויזיה בפירוקה לכאורה של הטראומה, בחקירתה, בחיפוש אחר משמעות לקיומה ובניסיון להטמיעה אל תוך חיי היומיום.

מתים לראות שופך אור על זיקה הנוצרת בחסות המדיום הטלוויזיוני, בין ייצוגי המלחמה לכלכלת הבידור. הוא מבקש לברר כיצד הפכה המלחמה בטלוויזיה לבידור, ומדוע זיכרון המלחמות בישראל  של הטלוויזיה הוא בעיקרו זיכרון נוסטלגי, מתרפק וחף מביקורת?

לאורך שנים נתפסה הטלוויזיה, הן בעולם הרחב והן בישראל, כמדיום נחות ואסקפיסטי המספק בידור קל