אנו עדים בעת האחרונה למצב פרדוקסלי: מכל עבר מאדירים את "חובת הזיכרון" (לקורבנות השואה), ובה בעת היהודים ננזפים בשם אותה חובה.

הספר מציע לקסיקון סוציו-דמוגרפי, התורם לעיון מחודש במפת המזרח התיכון על היבטיה הטריטוריאליים, דמוגרפיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.

בשנים 2014-2015 יצא הסופר ניר ברעם למסע של יותר משנה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים כדי ללמוד איך באמת חיים אנשים במקומות הללו,

121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.

במלאות‭ ‬יובל‭ ‬שנים‭ ‬למלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים‭ ‬מפרסמת‭ ‬המחלקה‭ ‬להיסטוריה‭ ‬בצה‭"‬ל‭ ‬את‭ ‬מחקריה‭ ‬על‭ ‬המלחמה‭.

הקובץ הזה הוא פרי עיבודם של חמישה-עשר מפגשים שערכה העמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי בשנים 2007-2006. 

הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1967-1976

לפני שהדמוקרטיה תוכל לעמוד ברשות עצמה, המדינות הערביות המוסלמיות צריכות להיחשף לתחרות של רעיונות.