ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה המודרנית שהצליחה להסיג את המדבר לאחור והפכה מודל לחיקוי, העשוי לשנות את גורל האנושות. 

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ´ יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח?
ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם.
ספר ייחודי ופורץ דרך זה הוא פרי עבודתה של קבוצת מחקר בנושא חינוך ושואה במכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים.

זהו סיפורם של דור ילידי המדינה, הישראלים הראשונים.

סיפורה של המורשת הדרוזית בצה"ל. סיפור של עדה גאה, שנלחמה ונלחמת על מעמדה בצה"ל

מבט סוציו-תרבותי על תל אביב

בצל האקטואליה הישראלית הגועשת מביא הספר, דיאלוג רב-שנים הנפרש על פני מגוון נושאים: