דידי הרימה את ראשה אל עושר ושאלה: "זאת תרמית פירמידה?" הוא הביט בה מבולבל. "על מה את מדברת, מתוקה?" "אני מפחדת להצטער על זה." "את לא תצטערי." "ושיהיה לי רע." עושר משך בכתפיו. "למי טוב?"
אז זהו, שלאף אחד. דידי תקועה בעבודה שהיא מרוויחה בה מעט מדי, רואי תקוע בגוף של בודי בילדר, עושר תקוע בבדידותו ורוזי הקשישה תקועה היכן שהוא, קשה להבין מה באמת קורה במוחה של אישה דמנטית.
בדיוק אז פורצת לחייה של דידי הצעה שאי אפשר לסרב לה: הון עתק בעבור כתיבת ביוגרפיה, מומצאת למחצה, לאישה שאינה זוכרת כלום. כצפוי, דבר אינו צפוי מנקודה זו, ואת חייה של דידי מציפות בזו אחר זו שורה של פרשיות נסתרות מן העין, או לפחות כאלה שראוי להסתיר: רצח מהעבר, רומן משונה עם בחור חסר תועלת ושכן עם הפרעות אכילה.

התפאורנית רות דר מגוללת מסכת מופלאה של יחסי עבודה וחברות בינה ובין המחזאי הדגול חנוך לוין. 

אתה. אתה מושך אותי כבר שתים עשרה שעות. כבר שתים עשרה שעות אני רוצה לומר לך מילה אחת ולא יכול. לא שתים עשרה שעות, כבר ארבעים שנה אתה בורח. יש לך שתי שיטות. אחת – להיעלם. והשנייה היא להציף בדיבורים. אתה רואה שאני רק פותח את הפה, אתה מקדים אותי ברגע ומתחיל לשטוף.

"לכי אליה," אני שומעת את קולו הרך מתחנן, "רחמנות על הילדה".
מה קרה מסרבת אמי, שסיימה לאכול ונשענה במרפקיה העגולים על השולחן, תוך שהיא מנקה את פיה בקפדנות משיירי אוכל בלתי נראים, ומבליעה אל מפית הנייר הדק חיוך קל, מנצח, של שמחה לאיד. "אפשר לחשוב שכל האניות שלה טבעו בים".