“תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים  לילדה שהיא בקושי בת שש.”

"איש זר יוצא מרכבו ליד בית אדום רעפים. הוא סוקר את מראה החצר בתנועות ראש איטיות, סבלניות. עיניו נעצרות על צמח זה ואחר.

חבורת תיירים בריטים נופשת בווילה בריביירה הצרפתית, לא הרחק מניס, ג´ו ג´ייקובס, משורר ידוע, אשתו כתבת המלחמות, בתם המתבגרת וזוג חבריהם הסוחרים בתכשיטים אקזוטיים. 

בפתח כל יש להבין, על ארץ הבננות האדמות מלך המלך ברין.