כל מה שג´יני מון בת ה–13 רוצה הוא למצוא את הבובה התינוקת שלה ולטפל בה. זה מה שהיא מנסה להגיד לכולם, אבל אף אחד לא מקשיב - לא פטריס הפסיכולוגית, לא המורות שלה בבית הספר, ובמיוחד לא הוריה שאימצו אותה לפני חמש שנים אחרי שהתגלגלה בין ארבע משפחות אומנה. כיום נדמה לה שעסוקים יותר בתינוקת שנולדה זה עתה. פעם היא קראה להם "אמא ואבא לנצח", אבל היום היא כבר לא כל כך בטוחה. האם הבית הכחול הוא עדיין הבית של ג´יני מון, או שמא היא צריכה למצוא בית אחר, שבו היא תוכל להיות מי שהיא באמת, ולהציל את בובת התינוקת מהסכנות האורבות לה? איפה אימה הביולוגית גלוריה, ואיפה הבובה התינוקת? ומה באמת קרה שם, בבית הקודם שלה, שממנו יצאה בגיל תשע?  המונולוג הסוחף והצלול של ג´יני מון נותן קול לילדים השקופים, הנשכחים, האחרים, אלה שהחברה ניסתה לשים מאחור או להכניס לתבניות קבועות, מבלי לראות מי הם באמת. המילה "אוטיזם" מקבלת כאן משמעות חווייתית ונוגעת ללב, שלא תשאיר את הקורא אדיש - וכל זאת תוך כדי סיפור מסע מותח וצבעוני, עם לא מעט רגעים משעשעים.

הנווט, פסל פיניקי עתיק, נגנב מהמוזיאון הלאומי בבגדד ונמצא מחדש ע"י חוקרת עתיקות. בדרכה חזרה עם הפסל בספינה לארה"ב קבוצת חמושים לוקחת את הפסל. שני אנשי צוות משימות מיוחד מצילים את הספינה ואת הפסל מהחמושים אך אז מתברר שישנם אנשים אכזריים שמוכנים לעשות הכל כדי להשיג את הנווט ומכך עולה השאלה- מה כ"כ מיוחד בפסל העתיק הזה?

השנה היא 1992. גבריאל בן העשר מתגורר עם הוריו ואחותו בשכונה של זרים ודיפלומטים בעיר הבירה של בורונדי. 

מרינה, אשה צעירה, מגיעה בקיץ לחופשה של חודש באַלפִּים האיטלקיים. לבדה, בלי בעלה, יהיה עליה להתמודד עם חוסר-האונים שלה כאם שבנה בן השנתיים, שכמעט אינו מדבר, בוכה בלי הפסקה, יומם ולילה. בעל-הבית שלה, מנפרד, מתגורר בקומה שמתחת לדירה ששכרה אצלו. השניים בקושי מחליפים מלה.

ז‘ן–באטיסט גרנוי נולד בפריז של המאה ה18- בשוק המצחין של העיר, בתוך באשת הדגים, הגוויות והביוב.

סיפורו של סולומון נורת´אפ הוא דיוקן שובר לב, מרגש, מפורט וקשה של העבדות האמריקאית.

אחרי גירושיה, חוזרת אנג´י אל משפחתה הקולנית, האוהבת והמטורפת קמעה. שם תמצא את הגבר שיצליח לפתוח את לבה לאהבה בשנית...