...מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל הֶעָתִיד?
עַל הזַּמְןַ
עַל הַמֶּרְחָק, עַל מְחָטִים
שְׁנִּנְעָצוֹת בַּסֵּתֶר, בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם
עַל הַמֶּרְחָק שֶׁצּוֹלֵב אוֹתָנוּ לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת —

אֲנַחְנוּ יְלָדִים. גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים הַרְבֵּה.
יְלָדִים, צַלְיָנִים שֶׁל קִירוֹת הַמָּוֶת וְהַחַיִּים,
מִתְאַמְּנִים עַל הַמֶּרְחָק הַנַכְלוּלִי
הַמְפַתֶּה לָבוֹא אֶל זְרוֹעוֹתָיו.

שירתו של שמעון מרמלשטיין עוסקת בקשת עשירה של חומרים ‘מאז’וריים’: מיתוסים, מלחמות ושואה, מלאכים, ציפורים וגרמי שמים, קפקא ויאן פאלאך, אררט ואור כשדים — כל אלה משורטטים בשפה שירית מדוייקת ואמינה, כמידת האדם, קשובה למוזיקה פנימית, עתירת יופי גבישי. הפער בין פרישׂת הכנפיים המרשימה ובין הקול הצנוע הוא אחד ממקורות העונג שבשירים האלה. הדואליות שבין האישי והקרוב להיסטוריה ולמרחבי המחשבה, ובין הנימה השקטה, המהורהרת, למבט השאפתני השלוח הרחק, במקום ובזמן: "הַמֶּרְחָק הוּא זְמַן קָפוּא / בִּקְצוֹתָיו הַלֹּא מְפֹרָשִׁים" — הזמן, שהוא הנושא הגדול, הגלוי והנסתר, ששירי ´מסע אל הפניקים´ מנסים ללכוד, לפרש ולכשף:

וְדַי בְּמַבָּט חָטוּף מַעְלָה
אֶל מְבוֹכֵי שְׁבִיל הֶחָלָב
לְהָבִין כַּמָּה אֲנַחְנוּ כָּאן
רָחוֹק מִשָּׁם
מֵהָרִיק הַקּוֹסְמִי הַמַּקִּיף אוֹתָנוּ
בְּלְחָשִׁים וְרַחַשׁ זְמַן עָבָר
הַבָּא וְשָׁב אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.

הדבר שהכי קשה לעשות בכדורגל הוא גם הדבר החשוב ביותר: להבקיע שערים. ולכן, השחקנים שיודעים לעשות זאת טוב יותר מכל אחד אחר..

החצילים הם הכי ים־תיכוניים שאפשר, וכל־כך מתאימים לנו: מבושלים, אפויים, מטוגנים, נהדרים במאפים ובסלטים; משדרגים פסטות, קציצות ומרקים; מוגשים עם טחינה או מוקפצים במנות אסייתיות.

כיצד לשלב את המתוקים בתפריט היומי שלכם ללא ייסורי מצפון?
נכתב כדי לשפר את החיים של כולנו,

בשר טחון לסוגיו יכול לרומם כל מנה, בין אם הוא מופיע ככבד קצוץ, בין אם בשקשוקה משודרגת, ובין אם בעוגות אישיות קטנות או אפילו בכנאפה בשרית, שתהיה הכוכב של כל ארוחה חגיגית.

האם אפשר להגיש לאורחים, מנה עיקרית חדשה שתצליח על בטוח?
לימור לניאדו תירוש בטוחה

כך כותבת איה סימון בן-צדף, הבת של יוחנן סימון: "לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן-שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם. באחד המכתבים מורה אבא לניצה לא לזרוק את המכתב אלא לתת אותו לאיה מכיוון שהיא אוספת את המכתבים.  מאז ומתמיד האמנתי שאלה היו הדברים היפים ביותר שצייר.

ב-1968 נסעתי לניו יורק להיות שם שליחה ציונית. פרקתי את חדרי בקיבוץ וארזתי מזוודה. במזוודה שמתי מעטפה חומה גדולה עם כמאה מכתבים מצוירים שאבי שלח לי. הייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שמזוודות הולכות לאיבוד. המזוודה לא רק הלכה לאיבוד – מעולם לא חזרה לידי. ישבתי ובכיתי. אבא עדיין היה בחיים והתחיל לשלוח לי מכתבים מצוירים לניו יורק שסיפרו על הווי החיים בארץ, וגם מנסיעות קצרות שערך למקומות שונים בעולם.  נוצר לי אוסף קטן חדש אותו מסגרתי ותליתי בביתי."

איה קיוותה שיום אחד תימצא המזוודה ההיא ויימצא אוסף המכתבים שאספה בשנות ילדותי שמכיל כ-100 מכתבים מצוירים. ואכן היא נמצאה. ועל כך בסוף הספר.

המילה היפנית הירָאמֵקי פירושה "ניצוץ של השראה"; כל יצירה מתחילה בניצוץ כזה - בנקודה על דף לבן, בקו, בכתם צבע.

שירתה של איריס אליה כהן היא שירה של השתאות גדולה. אליה כהן מיטיבה לגלות את נשמת האדם בכול. בלי לכסות על חולשות ובלשון טבעית, היא מזמינה אותנו אל היכלי נפשה פנימה, בה בשעה שהיא פונה אל העולם שבחוץ ומתעכבת על אותותיהן של נפשות אחרות: חיות או דוממות, מתות ונוכחות. יחד איתה אנחנו שומעים צחוק סביב, אנו חרדים לשלומם של הדברים היפים, מחפשים אחר אותות היופי גם בנוף הפשוט ביותר, או מחפשים מילה פשוטה כדי לתאר נוף עשיר וצבעוני.

שלוש פואמות בקובץ הזה: שיר אהבה ארוך שמאפשר לנו להקשיב לשיחות שבלב בין גבר לאישה; שיר מסע להודו, שכולו חומר בלול ברוח, היסטוריה שזורה בביוגרפיה, בעקבות ביקור שערכה אליה כהן במחוזות משפחתה ועדתה; והפואמה "יולדות", שמבין שורותיה הרועדות עולה נעימת ההפצעה אל העולם, תינוקת ואם נולדות יחדיו. בין הפואמות משובצים שירי יתמות מאב, הנוגעים עד הלב, ושירי חברות ואחוות נשים מלאי הדי חיים. זוהי שירה שראויה להיות נקראת באהבה, כי נצנוצי פליאה מיפי העולם מזדהרים בה בכל טור וטור.