זיכרונותיו של חבר דימיוני

אני לא דמיוני..."קוראים לי בּוּדוֹ. אני חי כבר חמש שנים, המון זמן יחסית למישהו כמוני. את השם שלי נתן לי מקס. מקס הוא בן שמונה, והוא בן האנוש היחיד שיכול לראות אותי. אני יודע מה שמקס יודע, וגם כמה דברים שלא. אני יודע שמקס נמצא בסכנה. ואני יודע שאני היחיד שיכול להציל אותו..."יחסית לחברים דמיוניים, בודו הוא בר מזל. הוא חי כבר יותר מחמש שנים, ובעולם החברים הדמיוניים זה נחשב לגיל מופלג. אבל בודו מרגיש שקצו קרב, וחושש ללא הרף מפני היום שבו מקס דילייני בן השמונה יפסיק להאמין בו.כשזה יקרה, בודו ייעלם. יש כאלה שאומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". כל זה לא מעלה ולא מוריד בעיני בודו, שאוהב את מקס ללא תנאי ומופקד על השמירה עליו מפני הבריון של הכיתה, מפני מצבים מביכים בקפטריה, ואפילו בתאי השירותים.אבל הוא לא מצליח להגן על מקס מפני גברת פטרסון, מורה בבית הספר שמאמינה שהיא ורק היא תוכל להעניק לילד הזה את הטיפול הדרוש לו.כשגברת פטרסון עושה את הלא-ייאמן, מוטל על בודו ועל חבריו – גם הם חברים דמיוניים – להציל את מקס. בסופו של דבר נאלץ בודו להחליט מה חשוב יותר: אושרו של מקס או קיומו שלו.זיכרונותיו של חבר דמיוני, המסופר מנקודת המבט של חבר דמיוני של ילד, הוא סיפור נוגע ללב על אהבה ועל נאמנות, סיפור מושלם לכל מי שהיה לו אי פעם חבר – ממשי או לא. ספר מרגש ומעורר מחשבה על אומץ ועל דמיון, על אהבה וחברוּת.