הישראלים אוהבים לעשות על האש בכל הזדמנות, כשגולת הכותרת היא כמובן יום העצמאות. על האש עושים בפיקניק, בחצר הבית ואפילו על המרפסת, אם למשפחה המצומצמת או לזוג חברים, ואם לאירוח רב־משתתפים.

יצירה מקורית, מושכת וחווייתית המציגה את המרקם האורבני של ירושלים מזווית ראייה עיצובית פרטנית, המוכרת אך למעטים.

לי ממן כותבת שירים מהודקים ומוקפדים על אודות חוויות חיים פרועות ומשלהבות. בכנות גדולה ובלשון בלתי-מאומצת ובלתי-מזויפת, השואבת מן המדרש ומן המקרא, מן התרבות הישראלית ומן השירה העברית החדשה, כותבת ממן על חיפוש אהבה ועל חיים צעירים. שיריה אינם מבקשים לערפל את החוויה שהם שואבים ממנה, אלא להפך: לחשוף טפח.

את גינת בר כתב מאיר שלו על גינת ביתו בעמק יזרעאל, בה נטע עצי בר ושיחי בר, שתל וזרע רקפות, כלניות, נרקיסים,  חצבים ופרחי בר רבים אחרים, ובה הוא מתרועע עם בעליה האמתיים: ציפורים, קיפודים, פרפרים, חזירי בר ועוד חברים. הטבע של הארץ, המתואר ונוכח בכל הרומנים שכתב, הוא כאן הגיבור הראשי.

באהבה ובהומור מספר מאיר שלו על הצבעים, הריחות והקולות העולים מגנו, על מחזורי העונות וחליפת הזמן, על מחשבותיו בעת הנביטה, הכמישה, הלבלוב, העישוב. הוא מתאר את איסופם וזריעתם של זרעי הנורית והפרג, את  מלחמתו בחולד, את האדמה והאדם. בשולי הדברים הוא מלמד מעט ספרות, היסטוריה ומיתולוגיה, חיזוי גשמים, קטיף של סברס, איך מכינים לימונצ´לו וכובשים זיתים.

השווקים בישראל שופעים פטריות טריות משובחות. הפטריות מתאימות הן כמנות ראשונות נפלאות, הן כמאפים והן כמנות פסטה ומנות עיקריות - ומנות רבות יכולות להתאים גם לצמחוניים.

כיצד יכולים מזונות מסוימים להﬠניק לגופנו בריאות וחיוניות יוצאות דופן? מהו סודם של מזונות אלו

כיצד לשלב את המתוקים בתפריט היומי שלכם ללא ייסורי מצפון?
נכתב כדי לשפר את החיים של כולנו,

בני סיידא מגיש מבחר מתוק במיוחד של עוגות נהדרות, ושוב מוכיח שעוגות ביתיות יכולות לנצח

מאוצר ההומור ביידיש (יידישער הומאר), כתוב בארבע שפות: יידיש, עברית, אנגלית ורוסית.

שירתה של איריס אליה כהן היא שירה של השתאות גדולה. אליה כהן מיטיבה לגלות את נשמת האדם בכול. בלי לכסות על חולשות ובלשון טבעית, היא מזמינה אותנו אל היכלי נפשה פנימה, בה בשעה שהיא פונה אל העולם שבחוץ ומתעכבת על אותותיהן של נפשות אחרות: חיות או דוממות, מתות ונוכחות. יחד איתה אנחנו שומעים צחוק סביב, אנו חרדים לשלומם של הדברים היפים, מחפשים אחר אותות היופי גם בנוף הפשוט ביותר, או מחפשים מילה פשוטה כדי לתאר נוף עשיר וצבעוני.

שלוש פואמות בקובץ הזה: שיר אהבה ארוך שמאפשר לנו להקשיב לשיחות שבלב בין גבר לאישה; שיר מסע להודו, שכולו חומר בלול ברוח, היסטוריה שזורה בביוגרפיה, בעקבות ביקור שערכה אליה כהן במחוזות משפחתה ועדתה; והפואמה "יולדות", שמבין שורותיה הרועדות עולה נעימת ההפצעה אל העולם, תינוקת ואם נולדות יחדיו. בין הפואמות משובצים שירי יתמות מאב, הנוגעים עד הלב, ושירי חברות ואחוות נשים מלאי הדי חיים. זוהי שירה שראויה להיות נקראת באהבה, כי נצנוצי פליאה מיפי העולם מזדהרים בה בכל טור וטור.

כך כותבת איה סימון בן-צדף, הבת של יוחנן סימון: "לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן-שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם. באחד המכתבים מורה אבא לניצה לא לזרוק את המכתב אלא לתת אותו לאיה מכיוון שהיא אוספת את המכתבים.  מאז ומתמיד האמנתי שאלה היו הדברים היפים ביותר שצייר.

ב-1968 נסעתי לניו יורק להיות שם שליחה ציונית. פרקתי את חדרי בקיבוץ וארזתי מזוודה. במזוודה שמתי מעטפה חומה גדולה עם כמאה מכתבים מצוירים שאבי שלח לי. הייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שמזוודות הולכות לאיבוד. המזוודה לא רק הלכה לאיבוד – מעולם לא חזרה לידי. ישבתי ובכיתי. אבא עדיין היה בחיים והתחיל לשלוח לי מכתבים מצוירים לניו יורק שסיפרו על הווי החיים בארץ, וגם מנסיעות קצרות שערך למקומות שונים בעולם.  נוצר לי אוסף קטן חדש אותו מסגרתי ותליתי בביתי."

איה קיוותה שיום אחד תימצא המזוודה ההיא ויימצא אוסף המכתבים שאספה בשנות ילדותי שמכיל כ-100 מכתבים מצוירים. ואכן היא נמצאה. ועל כך בסוף הספר.