"תודעתו של זנו" הוא סיפורו של "אנטי גיבור" טיפוסי של המאה העשרים, זנו קוזיני, הרודף לשווא אחרי שלוות נפש. הספר כתוב בלשונו המיוחד של סבבו, שהיא מרושלת משהו ולעתים מסורבלת המשקפת נאמנה את עמידתו של המחבר בשולי העולם הספרותי "הרשמי" ואת סלידתו מכל אסתטיזם סגנוני. בלשון זו מעלה זנו את זכרונותיו, בעקבות טיפול פסיכואנליטי שהחל בו ושלעולם לא יסיימו. זנו הוא אדם שאיננו מסוגל לחיות "כמו כולם", אדם הבוחן ומנתח את החיים במקום לחיות אותם. הוא מסתתר מאחורי מסך כבד של העמדת פנים ומעשי ליצנות ומערער על כל הערכים המקובלים בכוחה של אירוניה הרסנית, שהיא צדה האחר, הקליל לכאורה, של תחושת הטרגיות הטבועה בעצם הקיום האנושי.

ריאן ושרה לכודים במעמקי המסתורין של נחל שלדים. שום דבר בעיר הקטנה אינו

מגפה‭ ‬מציפה‭ ‬את‭ ‬פני‭ ‬האדמה‭ ‬ומטביעה‭ ‬את‭ ‬האנושות‭ ‬כולה. ‬רק‭ ‬מעטים‭ ‬ניצלו, ‬ובהם‭ ‬טובּי‭ ‬והבּזאים‭ ‬ירוקי‭ ‬העין, ‬יצורים‭ ‬עדינים‭ ‬מהונדסים‭ ‬גנטית‭ ‬דמויי‭ ‬אדם‭ ‬שעתידים‭ ‬לרשת‭ ‬את‭ ‬הארץ‭.‬

בסיומו‭ ‬של‭ ‬משפט‭ ‬ארוך‭ ‬ומתוקשר, ‬מיד‭ ‬אחרי‭ ‬שחבר‭ ‬המושבעים‭ ‬הכריז‭ ‬על‭ ‬זיכוי, ‬מזנק‭ ‬הבלש‭ ‬ויליאם ‭´‬וולף´ ‬פוקס‭ ‬על‭ ‬נגיב‭ ‬חאלד‭ ‬וכמעט‭ ‬הורג‭ ‬אותו. ‬