“תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים  לילדה שהיא בקושי בת שש.”

כשזקנה מסתורית עולה על המונית שלו ומבקשת לנסוע לבית קברות קטן וציורי במרכז תל אביב, איתן"תנין" אינוך לא מעלה בדעתו לאיזו הרפתקה הוא עומד לצאת.

שרשרת מיתות והיעלמויות תמוהות בהרצליה בת ימינו, פרשיות עבר והווה של פיתוי, סחיטה ונקם, ויותר מכול, לב אדום פועם אהבה, מניעים את העלילה רצופת התפניות המתעתעות של שמונה-עשרה מלקות.

במרכז הרומן השישי של אסף גברון עומדים ארבעה בני שמונים ומשהו, שתי נשים ושני גברים, שסיפורי חייהם מצטלבים בשתי זירות פעולה: הימים האלימים של סוף המנדט הבריטי בפלשתינה, וישראל העכשווית. לכל אחד מהם גרסה עצמאית להיסטוריה, האישית והלאומית כאחת.ההתנגשות הדרמטית בין נקודות המבט חושפת זיכרונות כאובים וסוד כמוס, ומציבה שאלות דוחקות: מהו זיכרון ומהו מיתוס? איך נוצרת היסטוריה? מה בה פרטי, ומה בה לאומי? והאם, אולי, יש לאהבה סיכוי לגבור על הזמן והמרחק?

בניסיונו להתיר את סבך התעלומות הנערמות בקצב מסחרר, תנין, נהג מונית במקצועו ובלש חובב בנפשו, הולך ומתבלבל. הוא מיטלטל בין חצאי אמיתות, נסחף אחר תשוקות אסורות, וגורס יותר מדי בוטנים מלוחים. מה יגלהבסוף הדרך הארוכה שהתחילה בנסיעה תמימה?

שמונה-עשרה מלקות הוא סיפור על אהבה ונקמה, זיכרון וזמן. הוא שובב, מצחיק, מהורהר, נוטף זימה ועולה על גדותיו רומנטיקה.

"הוא לא היה גבוה או יפה תואר באופן מיוחד, אבל בניגוד שבין מראהו הפראי לבין הטון השקט ואופן הדיבור הרהוט והשנון היה משהו כובש. לא התנגדתי כשנטל את ידי וליטף בעדינות את כפי, וגם כאשר טייל באצבעותיו החשופות על זרועי וידו עלתה אל מתחת לחולצה. נשאתי ראשי אל חלונם המואר של הוריי ולרגע אחד קם החינוך השמרני אל מול תחושות העונג שזרמו בי. ריח משכר שלא ידעתי כמוהו עם איש ריחף מעלינו ושפתותינו נפגשו. הנשיקה התמה והמגע העדין על עורי לאחריה הבעירה בי אש של תשוקה. נרתעתי לאחור , חוששת מעצמי ומתאוותי".
כך מתחיל סיפור אהבתם של ליאורה ואבשי. אהבתם מטלטלת את המשפחה הגדולה וגורמת לערעור יחסיה עם ההורים ולנתק עם תמי אחותה הצעירה, ומעמיד למחן את הנאמנות המשפחתית. מות ההורים חושף סודות שנטמנו עמוק והמשפחה נקלעת לסערה חדשה.

עידית, רווקה בת שלושים ותשע, יודעת שהיא אינה בררנית. היא פשוט מחפשת מישהו כמוה, נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו. העובדה שהיא ממתינה כבר כמעט שני עשורים אינה מייאשת אותה, להיפך: היא מאמינה שאם תחכה מספיק זמן, דברים טובים יקרו מעצמם. ואמנם, כאשר חברתה ענת מפגישה בינה לבין מיכאל, נדמה שהציפייה הארוכה של עידית השתלמה. אילו רק היה הכל פשוט כל-כך!

סיפור המגולל את מאבקן של שתי נשים להצלת בניהן שגורלם נחרץ.