התחנות השונות שעבר, מילדותו, דרך נעוריו ועד לבגרותו - זימנו  לצחור נקודת מבט של ´משתתף-מתבונן´,

סיפוריו של ליאור דיין – כמו הסיפור "מצלמות שן הן עסק מחורבן", שממנו צוטט לעיל – עוסקים בסיטואציות בנאליות לכאורה, דוגמת ביקור אצל רופא השיניים, שפורצות לרגע את גבולותיהן ומתרחקות מהצפוי והמוכר, ולפעמים אף נודדות אל עבר הסוריאליסטי.

השכול לא היה זר לה. גלי כאבה את האובדן שחשה אמה. שהתאבלה מדי שנה ﬠל אחיה שיישאר

קובץ הסיפורים כל מה שיש בעולם פורס בפני הקורא כמניפה את מגוון הדברים שלעיתים הם "מעכירים את רוחנו" ולעיתים יש בהם "כל כך הרבה יופי",

איש לא יכול היה לנחש, כי הילדה הכמעט צברית, משמשת מקלט להוריה, בית מאסף של זיכרונות האימה, שמעולם לא הרפו מהם.

"כאחד הצבאים" , הפרק הפותח את אישה בכל אלה , זכה בשעתו בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" .

סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה.

השואף אל הכתיבה לא רצה להחמיץ את העולם ולא רצה שיחמיץ העולם אותו. הוא היה מנופח מקוקאין, אבל זה לא הספיק לו. גם לא הספיק חצי בקבוק הוויסקי ששתה. הוא רצה עוד, הוא רצה יותר, הוא רצה הרבה מהכול, כל הזמן. אם כבר הזיה אז עד הסוף, אם כבר ייאוש שיימשך עד קצה הלילה, אם כבר מוות שיהיה במנות גדולות של וויסקי וקוק, ואם חיים? אז בביטול גמור של הכלל ובבטלה מוחלטת של הפרט השרוע על הספה בסטודיו מהרהר את הרהוריו הכבדים. מה שמעניין, מה שמושך את הלב, מה שמרגש, שמקפיא את התענוג האישי ומשכיח את נטל הגולדברגיוּת והאלתרמניוּת, הזהב והזקנה, הפזמון החוזר ורעש פיצוח האותיות בין שפתיו של הפוסח על שתי הסעיפים.

כשנמאס לו מעצמו לבש את ז´קט הקטיפה הכחול ויצא אל האלכוהול שלו, מחזיר לחייו את בנות לילית הכנועות, השובבות, המיואשות, הנפלאות, החכמות, המצחיקות והצמאות לאהבת גבר זונה. גם כשהזין עמד סוף-סוף, זה לא היה הזין הפנימי שלו, גם לא החיצוני, משהו אחר הזדקר כאן, משהו הקשור באגו עלוב, בחיים בזבזניים, בחוסר אחריות, בטיפשות. זו נעימות רפה, רפה מאוד, אבל, אחרי הכול, נעימות.

והנה עכשיו הוא בפירנצה, תקוע עם כתב היד של הסופר הציוני האחרון, כותב את הסיפור שלו.

האהבה בחייה של עינת, גיבורת הרומן, עשויה מחומרים נרקוטיים; היא ממכרת, הרסנית ומסמאת.