בערוב ימיה כותבת אווה רייך את זכרונותיה ביומן. היא מבקשת להעבירו לאחר מותה אל אבנר בוק, האחראי על בית העלמין בקיבוץ משמר העלייה, אדם זר לכאורה, ואף מבקשת שיספיד אותה.
קריאת היומן מערערת את עולמו השביר של אבנר. הוא מרגיש כאילו אווה הציבה מול פניו מראה, שמחייבת אותו להתמודד סוף-סוף עם עברו ועם הסודות הגדולים של חייו.
בפני אבנר, וכן בפני הקורא, נפרסים מעגלי חייה המרתקים של אווה, הכתובים בשפה קולחת וברגש רב, החל בלידתה בגרמניה שלפני המלחמה ועד אחרית ימיה בישראל. סוד הקשר בין אווה רייך לאבנר בוק נשמר לכל אורכו של הספר, ונחשף רק לקראת סיומו באופן מפתיע ומצמרר, המהווה את רגע השיא של הספר.
תיעוד חייה של אווה רייך ביומן מבוסס בחלקו על סיפור חיים אמִתי.

בחיוך מר ומתוק, ברגישות עצומה לחיי הנפש של גיבוריה, מספרת רעות אקשטיין-בלום סיפורי אהבה המרעידים את נימי הנפש בהזדהות, בחמלה ובחיוך. 

בקובץ  הסיפורים לפעמים פצע, לפעמים סופה,  מזמינה  שושנה גוטשלק-סבג  את הקורא להתבונן בהוויית חיים טעונה מתח מתמיד, המתרחשת בקיבוץ הררי,  בו  מתנגשים זה בזה: כניעה לצו היחד, עם כמיהה לביטוי אישי משוחרר מכבלים,  אטימות לב עם מרד במוחלט וקריאה לחמלה ולקשב, אחיזה בעקרונות מוצקים והטלת ספק בהם.

ברומן החניכה המשובח הזה, המלא עד גדותיו בקטעי מציאות ישראלית ששולבו זה בזה בקשרי הסאטירה והווידוי, מצרף המחבר שני ז’אנרים נוספים של הרומן: הפיקארסקה ורומן האמן.

אישה צעירה ניצבת מול דילמה לא פשוטה: היא רוצה להרות וללדת כמו כל בנות גילה,

במרכז הרומן השלישי של רון ברקאי דמותו של הארכיאולוג מאיר הולצמן, שזה עתה סיים לכתוב את ספרו, מחקר על מצודה צלבנית, ויורד לתחנת המטרו של פלורנטין. הנסיעה ברכבת התחתית פוערת תחתיו תהום של זיכרונות שבכולם מככבת נערה במעילון אדום.

בשפה ציורית ובהומור, מתארת מיא עשת סיפור חיים של אישה צעירה, מנעורים מבטיחים לבגרות לא מקיימת, אך עם סוף אופטימי.