מקובל לראות את לידתה של האורתודוקסיה המודרנית בהגותם של ש"ר הירש ומקביליו, עזריאל הילדסהיימר וזכריה ופרנקל, ואת התפתחותה בארה"ב, בעיקר בהגותו של י"ד סולובייצ´יק. במחקר רחב יריעה המתפרסם בספרו המשכיות ומפנה - מגרמניה לא"י: האורתודוקסיה המודרנית לנוכח האתגר הציוני מצביע ד"ר עופר חן על התפתחות משנתה של הניאו־אורתודוקסיה גם במדינת־ישראל בשנותיה המעצבות. עלייתם של תלמידיה מגרמניה במרוצת שנות השלושים, ביניהם ישעיהו ליבוביץ, יצחק בער, ברוך קורצוויל, פנחס רוזנבליט, משה אונא ועוד רבים אחרים, ומפגשם עם המציאות הארץ־ישראלית הובילה, גם אם באופן בלתי תלוי זה בזה, לגיבושה של משנה דתית ייחודית שיסודותיה ברעיונות הניאו־אורתודוקסיה בגרמניה ופיתוחה במדינת ישראל. המוטיבציה הציונית של תלמידי הניאו־אורתודוקסיה נבעה, בראש ובראשונה, מן הכמיהה לרנסנס הלכתי ולהפיכת ההלכה לגורם המרכזי בקביעת זהותה התרבותית, הלאומית והמשפטית של החברה והמדינה. אידיאולוגיה זו עמדה בניגוד קוטבי למשנתה של תנועת העבודה, שחתרה לעיצובו של ´יהודי חדש´, או לחילופין לתפיסתו של חוג הראי"ה הקבלי והמשיחי. מתוך כך התעצבה הגותם של חניכי הניאו־אורתודוקסיה לא רק מתוך פולמוס נוקב שניהלו בסוגיות שונות של הזהות הלאומית מול זרמי המחשבה הללו, אלא בעיקר מתוך שהציעו אלטרנטיבה הלכתית־מודרנית לתפיסת הזהות החילונית שהלכה ועיצבה את החברה והמדינה.