״את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק. עשרה בני־אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך ובלי שזהותו של הרוצח תתברר מאליה. כתבתי את הספר לאחר תכנון רב ועצום והייתי שבעת רצון מהתוצאה. סיפור ברור וגלוי, מעורר תימהון, אף שפתרון הגיוני לגמרי בצידו; עד כדי כך שצריך היה אחרית דבר כדי להסבירו. הספר התקבל יפה בקרב הקהל והמבקרים, אבל יותר מכול שמחתי בו אני כי יותר מכל מבקר ידעתי כמה זה היה קשה.״

היא הייתה יפהפייה בכל התמונות, אבל היה בהן גם משהו אחר. מעין עצבות שהקשתה עליי להביט בהן, אך גם לא הניחה לי להסב את מבטי. גם היא, כמוני,לא רצתה לשחק במשחק הזה.

"מה היה קורה אם מישהי סירבה לשחק?"

"אני לא יודעת, מלמלה דילן ."אף אחת לא סירבה אף פעם".

"אמיליה לא קפצה", מודיע המסרון האנונימי שמקבלת קייט זמן קצר לאחר מותה הטרגי של בתה, אמיליה.

איזו בושה נוראה הניעה את אמיליה לקפוץ מגג בית הספר הפרטי שבו למדה ?ואם באמת לא קפצה, אילו אירועים נסתרים הובילו למעשה האכזרי שעלה לה בחייה?

קייט נוברת בהודעות הדואר, במסרונים ובסטטוסים של בתה. עקב בצד אגודל היא משחזרת את ימיה האחרונים והקשים מנשוא.

מה מסתתר בתהום הנפערת בין דמותה המוכרת של אמיליה – בת מסורה, חברה טובה, תלמידה שאפתנית – לבין חייה הסודיים? האם היה אפשר לבחור בדרך אחרת?

ברגע ששון קינג ומישל מקסוול רואים את הנער בורח אל תוך היער החשוך ואקדח בידו, הם יודעים