חַדּוּת הָרְאִיָּה שֶׁל הַנֶּשֶׁר
מִתְבַּקֶּשֶׁת עַכְשָׁו
כָּל כָּךְ:
הַיְכֹלֶת לִצְפּוֹת אֶת הָרֶקַע
מֵעֵבֶר לְכָל פְּרָטָיו.

לְהָבִין אֶת טִיסַת הַיָּחִיד,
מַמְרִיאָה וְאֵינֶנָּה רוֹאָה
אֵיךְ הָרֶקַע פּוֹנֶה לָהּ
עֹרֶף, בְּעוֹד הִיא
מְבַקֶּשֶׁת אַחֲרָיו.

חומר למחשבה הינו מסע של התפתחות רגשית ורוחנית דרך האמנות, דרך החומר, החושים, הצבעים והמרקמים.

ואני בסך הכל כורה פחם של אותיות ומילים, עורם אותם ומצית, על מנת לחמם את ליבך.

כחלק מאהבתו לצילום החליט שגב להביא בספר זה תמונות אומנותיות, ולצדן מתכונים קלים להכנה

לי ממן כותבת שירים מהודקים ומוקפדים על אודות חוויות חיים פרועות ומשלהבות. בכנות גדולה ובלשון בלתי-מאומצת ובלתי-מזויפת, השואבת מן המדרש ומן המקרא, מן התרבות הישראלית ומן השירה העברית החדשה, כותבת ממן על חיפוש אהבה ועל חיים צעירים. שיריה אינם מבקשים לערפל את החוויה שהם שואבים ממנה, אלא להפך: לחשוף טפח.

בספר אוסף חידות משעשעות בצד בעיות עמוקות, מיעוטן אף רציניות להשחית. מטרת הספר לאתגר, 

ספר בנוי משלושה פרקים: מנהגים, סימנן וקידושים ומלווה  בתמונות תלת - ממדיות מרהיבות

מאצ`י טאווארה, מורה בת 26 מטוקיו, כבשה בסערה את יפאן בשנת 1988, כשפרסמה את קובץ שיריה: ``יום השנה לסלט``. תוך חצי שנה נמכרו יותר משניים וחצי מליון עותקים של הספר, שיא כל הזמנים, במיוחד לגבי שירה מודרנית.

סוד הצלחתו של הספר בשילוב שהוא יוצר בין סגנון השירה העתיק ביותר של יפן, הטאנקה, לבין ההויה העכשווית של אישה צעירה החיה בכרך ענק - טוקיו.
ליריקה משולבת בנוף של רכבות תחתיות, פאבים ומכשיר טלוויזיה בחדר של אשה הגרה לבדה. רגעים קטנים של ביטוי חודר, צלול, ספר שהרעננות של סלט עולה ממנו, בעולם שיש לו תוקף בטוקיו, כמו בניו-יורק או בתל-אביב.

לאורך דפי ספרו החדש, אוֹטְהוֹן, רץ צביקה ניר את חייו בתנועה כאוטית של הִזָּכְרֻיּוֹת אסוציאטיביות. פלשבקים חושיים ואירועים רגשיים מִתְעַבִּים במשק כנפי הפרפר, ומעירים במשורר סופה שירית.
 
בספר מתקיימת תנועה מטלטלת בין זרועותיה של אנה, נערת הליווי האוקראינית, "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אָנָה / אוֹפֶלְיָה לְבָנָה שֶׁלִּי", לבין מחשבות פילוסופיות הסובבות מקרא והיסטוריה, רגעים אקטואליים, ושקיעה בהרהורים שבעולמו הפנימי, "לַמְפֶּדוֹזָה, אִי / אִיטַלְקִי קָטָן / שֶׁמִּשְׁקָלָם הַסְּגֻלִּי / שֶׁל מֵי הַיָּם / הָעוֹטְפִים אוֹתוֹ / כְּמִשְׁקַל נַפְשִׁי".

 
היגיון שירי וציווים פואטיים, "הַמְשׁוֹרֵר חַיָּב / לָמוּת בַּבֹּקֶר", שמחת החיים ועצב החיים, מניבים ספר שירה חשוף, מתעמת ורועם. זה ספר של האיש הצעיר שבגר ושב אל עומקי הנחמה ודמעות הגעגוע החמות, אל אוֹטְהוֹן, אל הבית, שהיה ונשאר לתמיד.

את ספר קישוני קוראים ואז צוחקים בקול, כשמבינים שהקומדיה האלוהית האמיתית מצויה כאן לידנו, בין כותלי הבית ובמורד הרחוב, בפרטי היומיום הפעוטים. סיפוריו חדי האבחנה של קישון הם דוח מפורט, אבסורדי, נוגע ללב ומשעשע מאין כמותו של חומרי הנפש המתאספים להם מתוך חיי השגרה ומרכיבים את חיינו. בין האישה הקפדנית והילדים המרעישים לבין אב שרק רוצה קצת שקט, לצד טיפוסים חביבים ותובעניים שממהרים ומאחרים ומציקים ומקסימים – דמויותיו הצבעוניות והמוכרות של קישון שזורות בביוגרפיה האישית של כל ישראלי.

הישראלים אוהבים לעשות על האש בכל הזדמנות, כשגולת הכותרת היא כמובן יום העצמאות. על האש עושים בפיקניק, בחצר הבית ואפילו על המרפסת, אם למשפחה המצומצמת או לזוג חברים, ואם לאירוח רב־משתתפים.