עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ´ יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח?
ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם.
ספר ייחודי ופורץ דרך זה הוא פרי עבודתה של קבוצת מחקר בנושא חינוך ושואה במכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים.

האם היה ניתן להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל שהוליכו למחנה ההשמדה, והאם הפצצה שכזו הייתה תורמת להפסקת ההשמדה? האם הנהגת היישוב זנחה באמת את יהודי אירופה בשעת אסונם? הספר דן בסוגיות אלה ובאחרות, ומשחזר, בין היתר, את התהליך שהוביל את הצמרת הגרמנית להחלטה על "הפתרון הסופי".

השואה היא אירוע מרכזי ומכונן זהות בישראל ובעולם המערבי. לפיכך, נטתה הכתיבה ההיסטוריוגרפית על היהודים בתקופת השואה להתרכז בסיפור ה"יש", ועיצבה את דמות הקורבן כמי ששמר על ערכיו האנושיים והחברתיים ושקיים חיי דת, משפחה ותרבות עשירים בכל התנאים, גם בגטאות ובמחנות המוות.

הייתי בת 15 בגטו. משם נסעתי יחד עם כל משפחתי לאושוויץ. בלילה השלישי והאחרון בקרון אבא בכה ודמעות חמות זלגו על פניו.
"אבא! למה אתה בוכה?" שאלתי. "אנחנו, כל המשפחה, נושמד. רק את תחזרי הביתה, לבדך. אבל בתנאי: שתהיי ילדה טובה, לא לשקר, לא לגנוב. להיות ילדה ממושמעת, לבטוח בשם, הוא ישמור עלייך."