סיפור מסע, של אישה אחת, לעבר עצמה. מסע, בו היא פוגשת מקומות מרתקים, אנשים שנכנסים ללבה ואהבה אחת גדולה, שגורמת לה לבחון מחדש את אהבתה למדינה.

"יונתן התכווץ לתוך עצמו. כתפיו הורמו וצווארו שקע לתוך חזהו, עיניו נעצמו ופיו נפתח בצווחה אילמת, מוחו ריק ממחשבות זולת זו המהדהדת באולם הכרתו האפל: זה הסוף, זה המוות, הסוף, המוות. לפני שנהגתה המלה "שלוש" עמדה הצרחה "אני אגלה, אני אגלה" לפרוץ מגרונו. אולם הספירה נפסקה והמלה "שלוש" לא נהגתה. במקומה עלו מאחורי גבו של יונתן קולות חרחור והשתנקות שהסתיימו במהירות ואחריהם השתררה דממת מוות. יונתן, כולו רועד, לא העז להסתובב. כאשר פנה סוף־סוף לאחור, ראה שהגווייה של רענן שרועה על כיסא הפיקניק בנינוחות, רגליה פסוקות ברחבות, ראשה מוטה מעט ימינה בשלווה, ועל צווארה הופיעה מעין העוויה מוזרה, כמו חיוך עקום מרוח בדם. שפע של דם. פרצי דם עלו מצווארו של רענן, מכתימים בשלוליות אדומות רחבות את הז´קט, את החולצה ואת העניבה, את המכנסיים ואת היד השמוטה האוחזת באקדח עם משתיק הקול. הדם נזל על האדמה והכתים אותה. הכול סביב הוכתם בדם שפרץ מצווארו המשוסף של רענן. בקצה העין הבחין יונתן במטושטש בגב של דמות, ראשה מכוסה בכובע גרב, החומקת בין העצים ונעלמת במהירות."

"היא אמרה שהסתכלה אל מוצא הנהרות, שאין אלמוות אחר. בדרך חזרה הידהדו במוחי משום