ספר קטן מחכמתו הגדולה של הרמב“ם - רבי משה בן מַיְמון, ´הנשר הגדול´, גדול הפוסקים בעם ישראל בכל הדורות.

בעולמו של הרב קוק לא הייתה סתירה בין ´תורה מן השמים´ לבין ´תורת האדם´ ותחיית ´האומה´

היהדות במבחן העמידה מול העולם; התמודדות עם הסוגיות הקשות העולות במציאות של ימינו כמבחן ליהדות

הספר מציע דיון גנאלוגי בהנחה המקובלת, המזהה את הקבלה והחסידות כמיסטיקה יהודית ורואה בה ביטוי לאומי לתופעה רוחנית אוניברסלית.

הקריאה לתפילה היא קריאה לחיים, קריאה להיפתח אל קול הרוחש עמוק בקרבנו ובמציאות כל העת.

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי.

הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.