"אין דבר כזה נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת. אין". אך מה אם חרטה על אימהוּת כן קיימת? מה אז? כיצד היא באה לידי ביטוי ומה מלמדות התגובות כלפיה? האם אימהוֹת שמתחרטות אוהבות את ילדיהן, ואם הן מתחרטות, מדוע ילדו אותם מלכתחילה? מה אנחנו יכולים ללמוד מחרטה בכלל ומחרטה על אימהוּת בפרט? בספרה הראשון, "ממני והלאה", כתבה אורנה דונת על היעדר הרצון להיות הורים ועל ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. הספר שלפניכם, בכייה לדורות, הוא צעד נוסף במחקר הבוחן עמדות ונטיות לב כלפי גידול ילדות וילדים, לפני לידתם ובדיעבד. עשרות נשים מספרות בפתיחות על תחושותיהן כלפי מערכת היחסים שנדמית בעינינו הטבעית ביותר – אימהוּת, ועל חרטתן עליה, לצד אהבה, אחריות ומחויבות. בכייה לדורות, שמציע לראשונה עיון סוציולוגי בעמדה רגשית מושתקת ומוכחשת, ידבר לא רק למי שמתחרטות או מתחרטים על הורות. בכתיבתה המרתקת, הבהירה ורחבת האופקים, בוחנת דונת את תפישותינו החברתיות בנוגע לילודה, אימהוּת, זמן ורגשות, ומציעה אפשרות לחיים אינטגרליים יותר.

מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני

לוס איריגארי היא פסיכואנליטיקאית ופילוסופית פמיניסטית אשר מזוהה עם זרם בהגות הפמיניסטית אשר כונה (בעיקר על ידי השיח האמריקאי) "הפמיניזם הצרפתי". היא מציגה בכתיבתה ביקורת מקיפה על המחשבה המערבית, ביקורת החושפת את הקשר בין הבניית ההבדל הבין-מיני לבין תפיסת הסובייקט וכינון יחסים חברתיים כוחניים.

 איריגארי היא הוגה מרכזית בתפיסה הפילוסופית המכונה "תיאורית ההבדל הבין-מיני", אשר על פיה ההבדל בין נשיות לגבריות הוא הבדל קריטי לכל ניתוח ביקורתי של התרבות והחברה; להבדל בין נשיות לגבריות יש תפקיד פוליטי קריטי במאבק לשינוי יחסי הכוח בין גברים לנשים.

חלק בלתי נפרד מהדגש על ההבדל הבין-מיני הוא המאמץ לערער על הבנת ההבדל הזה כדיכוטומי וכמהותי, ולפיכך לערער על המשמעות המסורתית המקובלת לקטגוריות "אישה" ו"גבר", שכן המחשבה המערבית מזהה קשר מבני בין אידיאל דמיוני של גבריות לבין קיום כסובייקט בעל תבונה. איריגארי שמה לה למטרה לחשוף ולערער את הפנטזיה המכוננת הזאת של התרבות המערבית ולאפשר יצירה של סדר סימבולי אשר אינו מכונן גבריות אידיאלית, כזה המאפשר להבין סובייקטיביות נשית שלא ביחס לאידיאל זה.

ספר זה מנתח כיצד המאבק הפמיניסטי, על זכותן של נשים לבצע הפלה, נוצר תחת מאבקי כוח ומעוצב בהתאם לאקלים התרבותי, החברתי והדתי אשר מתקיימים ברמה המקומית, העולמית וההיסטורית.

ספר זה עוסק בשנים, שבהן עזב ג´אקומטי את המודל, פסק לפסל מתוך הסתכלות ישירה בטבע ועבר לפסל מהזיכרון ומהדמיון.

המגדר סיפק לנו רמז לבאות, לא באמצעות איתור הבעיה בקרב נשים או גברים אלא באמצעות הצבעה על מקורה.