נער בן ארבע-עשרה, מחוטט פנים, יושב עם משפחתו בערב במטבח. רמקול עץ משדר את נאום הברכה לחג של ראש הממשלה לוי אשכול. עיתון "הארץ", לחם וגבינה קשה ועגבנייה, ארבעה שרפרפים, אם, אב ואחות קטנה. זבוב בחלון. תריס זז במרפסת, וממנה נשקף נוף השנה האחרונה של מדינה חילונית חמושה בת תשע-עשרה, נטולת המקומות הקדושים, ערב המלחמה שתשנה הכול.

יגאל סרנה, שהחל את כתיבתו הספרותית בכתיבת הביוגרפיה של יונה וולך, כותב כעבור דור אוטוביוגרפיה של שנה אחת בחייו. חיי נער ישראלי, משפחתו, ביתו, תל אביב והארץ כולה, עד חדר השינה של ראש הממשלה חולה הלב ואשתו, והטלפון שמצלצל באישון לילה לבשר על עוד אסון.

ביצירה תיעודית, שהיא ערבוביה מסחררת של הפרטי והלאומי, האינטימי והפוליטי, מפלס סרנה המבוגר את דרכו חזרה אל נערותו הנבוכה, נע אל אותה ארץ ניכר שהיא העבר. מציץ בבית הוריו. מניח ידו על כתף חברו המת, נער החוף דורון בלום. חוזר אל כיתה ט´-3 הנוראה ואל שני בכורי השטן שהתעללו בו וקבעו את מסלול חייו. הוא נחנק מאימה בחדר ההתעמלות, חומק לקולנוע פריז, נוגע נרעד בחבר בחצר אחורית, מספר על משפט השופט מלחי, על "העולם הזה" והמרגל ישראל בר, וגם על השכן, בן-גוריון הגמדי ההולך כצל בגב אשכול וממרר את חייו. סרנה מתאר את מסעו של משה דיין המובטל בנהרות וייטנאם, ומתבונן ביצחק רבין שמכין עם מטכ"ל הפלמ"חניקים שלו את המלחמה שממנה יצמח גם רוצחו.

הכול‭ ‬התחיל‭ ‬כשחזרתי‭ ‬הביתה‭. ‬זאת‭ ‬הייתה‭ ‬הפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬אחרי‭ ‬עשר‭ ‬שנים‭, ‬וכשנכנסתי‭ ‬פנימה‭ ‬גיליתי‭ ‬שקצת‭ ‬איחרתי‭ ‬‮–‬‭ ‬אמא‭ ‬שלי‭ ‬נעלמה‭. ‬בבית‭ ‬הריק‭ ‬מדי‭ ‬נשארו‭ ‬מעט‭ ‬מאוד‭ ‬רמזים‭ ‬שיסבירו‭ ‬מה‭ ‬קרה‭: ‬פתק‭ ‬על‭ ‬המקרר‭ ‬בשפה‭ ‬שאני‭ ‬לא‭ ‬מכירה‭, ‬שביל‭ ‬של‭ ‬עצב‭ ‬ישן‭, ‬וכמה‭ ‬תמונות‭ ‬שצילמה‭ ‬אלונה‭, ‬שגרה‭ ‬בדירה‭ ‬ממול‭.‬ אלונה‭ ‬טוענת‭ ‬שאפשר‭ ‬לראות‭ ‬בתמונות‭ ‬את‭ ‬העתיד‭, ‬אבל‭ ‬אני‭ ‬חושבת‭ ‬שגם‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬ידעה‭ ‬מה‭ ‬עומד‭ ‬לקרות‭: ‬שנמצא‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ ‬על‭ ‬רכבת‭ ‬ששועטת‭ ‬עמוק‭ ‬אל‭ ‬תוך‭ ‬מרחבי‭ ‬הטייגה‭ ‬בסיביר‭, ‬כשבחוץ‭ ‬סוגר‭ ‬עלינו‭ ‬חורף‭ ‬קפוא‭, ‬ובפנים‭ ‬הקרונות‭ ‬מתמלאים‭ ‬באוסף‭ ‬של‭ ‬אנשים‭, ‬שפות‭ ‬ומסעות‭. ‬במסדרונות‭ ‬הצפופים‭ ‬נוסעים‭ ‬איתנו‭ ‬גם‭ ‬סודות‭ ‬ושתיקות‭ ‬בני‭ ‬שישים‭ ‬שנה‭ ‬ויותר‭, ‬ובמעברים‭ ‬מהדהדות‭ ‬רכבות‭ ‬אחרות‭, ‬רכבות‭ ‬מלחמה‭ ‬ישנות‭. ‬ועדיין‭, ‬אני‭ ‬לא‭ ‬יודעת‭ ‬לאן‭ ‬אמא‭ ‬שלי‭ ‬נסעה‭ ‬ואם‭ ‬אי‭ ‬פעם‭ ‬אפגוש‭ ‬אותה‭ ‬שוב‭. ‬אני‭ ‬רק‭ ‬יודעת‭ ‬שהרכבת‭ ‬דוהרת‭ ‬קדימה‭, ‬וכבר‭ ‬אי‭ ‬אפשר‭ ‬יותר‭ ‬לעצור‭. ‬ זהו‭ ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬שרוצים‭ ‬לשכוח‭, ‬אבל‭ ‬חייבים‭ ‬לזכור‭. ‬זהו‭ ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אהבה‭, ‬אבל‭ ‬על‭ ‬זה‭ ‬אני‭ ‬לא‭ ‬יכולה‭ ‬לגלות‭ ‬עכשיו‭ ‬יותר‭. ‬וזהו‭ ‬סיפור‭ ‬שמתחיל‭ ‬בבית‭, ‬אבל‭ ‬צריך‭ ‬לעבור‭ ‬דרך‭ ‬ארוכה‭ ‬כדי‭ ‬לחזור‭ ‬אליו‭ ‬באמת‭. ‬

שני סיפורים שמתרחשים בשתי דירות בבניין מגורים משותף. באחד – אדם שרואה את החוץ מבעד לחלון, ואולי יוצא למסעות ליליים קצרים עד קצה השכונה; בשני – קול טפטוף של דוּד שמש עקשן מייצר סביבו תעלומה קטנה. באחד – נפגשים גבר ואישה שאינם זרים ואינם קרובים; בשני – תמיד נדמה שיורד גשם, אבל זו רק אשליה. מישהו רוצה ללכת לאיבוד, אבל מפחד להיסחף. שקט רצוי הופך לרעש בלתי-רצוי, ומשהו מפר את מראית הפנים של הסדר ושל הרגיעה.

שנת 1950 היא השנה בה ירד השלג הגדול ברחבי ישראל, והיא גם השנה בה נולד בשכונת עולים