יואב שרף, האקר בהווה וסוכן חשאי בעברו, מעביר את ימיו בחנות הגאדג´טים הקטנה שלו בתל אביב. כשרמי, המפעיל שלו מימי הצבא, מגיע לגייס אותו למשימה אחרונה בהחלט, הוא לא מותיר לו ברירה.

אשת השגריר נאחזת בזיכרונות פריז ובתיק של גוצ´י גם במקלט הצר שהיא נאלצת לחיות בו; מקונן, נער מתבגר, נאחז בשיר ילדים תמים עד שהוא מתוודע לגבריותו; הבן של אלמז, בין פשיטותיו על ארגזי מזון, חולם על כדורגל חדש שיקבל באמריקה.

פריז, חורף 1666. חשכת ימי הביניים התפוגגה, אבל לא לגמרי, נאמני הכנסייה הקתולית ממשיכים במאמציהם להילחם בקדמה, שסוחפת את שאר ארצות אירופה. מארי קווארו, נערה כבת 15, מתגוררת בביתו של הרופא המהולל דוקטור דֶני ומשמשת לו שוליה. כישורי ההעתקה והקריאה שרכשה במנזר שבו חונכה, הם שהעניקו לה את הזדמנות הפז לחיות באחוזתו של האיש הדגול אך השנוי במחלוקת.

מתח ומסתורין ביערות האמזונאס. פרופ´ ארנסט ווייל, מרצה מתוסכל באוניברסיטה, יוצא בעקבות כתב יד עתיק ומסתורי המתגלגל לידיו.

"רזית נורא. זה החמיא לך. אבל איך אדם לא נוגע, ומצליח להכניס לגופו קצת אנרגיה טובה? רציתי לשבת לידך ולהאכיל אותך כמו תינוק עם סינר על צווארך. אווירון אווירון תפתח כבר את הפה שלך. תרצה עוד... תתלכלך. תיהנה ממה שמוגש לך. בכפית, הייתי מאכילה אותך. בכפית ועוד אחת מגישה לך. היית עצור. היית אצור. אז באתי אליך, גברת עם סלים. כמו איזו זקנה עם שקיות ניילון עמוסות לעייפה. ניסיתי שזה יהיה אלגנטי, אז שקית של בית האופנה ´מנגו´ כיכבה. צילמתי אותה. צנצנות צנצנות סחבתי לך. ואספת אותי. ונישקת אותי. והרחתי אותך. וחייכתי לך. ורציתי לבכות לידך. והחזקתי את עצמי כדי לשמח אותך. וככה, באתי ברביעי לקראתך. ושמחת בי נורא. והקשבת לי בשקיקה (למרות שלפעמים ברחת לסיגריה שלך וללבד שלך. ראיתי, ואני יודעת, אבל מילה לא אמרתי לך), ושתינו קפה. ואני אכלתי גם עוגיית ריבה קטנטנה. וקרני הבוקר והשמש והשקט עטפו אותנו. ואני ראיתי אותך. מקווה עכשיו שתיכנס בך קצת שמחה."

לצד מיטתו היתה תיבה ובתוכה 14,000 עמודים בכתב יד. בין הדפים שכנה לה יצירה על-זמנית הממתינה לחיבורם שלעשרות אלפי פיסות כתובות. יצירה עתירת עלילות וסיפורים אך ללא התחלה וללא סוף. ספר רווי פשטות, חמלה, שקיפות וצמצום קיצוני: רומן על אדם אנונימי בחיפוש אחר עצמו באמצעות הכתיבה.