סא"ל נמרוד גרין, קצין עטור שבחים, נעלם בעיצומה של תקרית מבצעית בעזה. תשע שנים חולפות ואיש אינו יודע דבר על מקום הימצאו או על מצבו. כל מאמצי המודיעין לאתרו נכשלים. משפחתו, שמגייסת את הציבור ואת התקשורת למאבק, וקברניטי המדינה עומדים אובדי עצות.

יש את הרגע הזה, שבו אתה מפסיק לחיות בשביל להיות מי שאתה רוצה להיות ומתחיל לחיות בשביל להיות מי שאתה רוצה להיות איתה.

סיפוריו של ליאור דיין – כמו הסיפור "מצלמות שן הן עסק מחורבן", שממנו צוטט לעיל – עוסקים בסיטואציות בנאליות לכאורה, דוגמת ביקור אצל רופא השיניים, שפורצות לרגע את גבולותיהן ומתרחקות מהצפוי והמוכר, ולפעמים אף נודדות אל עבר הסוריאליסטי.

אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ´ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.
לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

ספר אוטוביוגרפי המתפתח בהדרגה, עם השתלשלות האירועים החלים בחיי המספר. המקרה המכונן, אם כי לא הדרמטי ביותר, הוא התעוורותו בהפגזה על גדת תעלת סואץ במהלך שירות מילואים.

עיני כל סטארטאפיסט, נשואות אל חברות ההיטק הגדולות, היושבות בעמק הסיליקון בקליפורניה.