שיריה של עדנה אפק מציעים הוויה דחוסה וצלולה, שטומנת בין קפליה אינטימיות גדולה, לצד ראייה מפוכחת, שלא מהססת לחשוף את הממד האכזרי שיש בקיום האנושי.

אסופת שירים פרי זיכרונות ילדות בקרב ניצולי שואה, ושעות מרגשות ממסעותיה של המחברת בפולין וצ´כיה כמדריכת נוער

רוֹנִית הַמְּשׁוֹרֶרֶת, בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה הַמְּנוֹחָה שֶׁתָּנוּחַ עַל מִשְׁכָּבָהּ בְּשָׁלוֹם,

זוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָחָה עַל זֵרֵי דַּפְנָה בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת וְלֹא נָשְׂאָה תְּאָרִים בְּחַיֶּיהָ, מִלְּבַד אוּלַי הַתֹּאַר אָחוֹת שֶׁל אָחִיהָ וְגַם רַחְמָנִיָּה

וְאֶת הַתֹּאַר אִמָּא שֶׁנִּתַּן לָהּ בְּרֶגַע הֻלַּדְתִּי וְנִלְקַח מִמֶּנָּה בְּמַרְבִּית שִׁירַי לַמְרוֹת שֶׁעֲדַיִן אִמִּי הִיא,

לֹא תִּזָּכֵר אַף פַּעַם כְּמִישֶׁהִי חֲשׁוּבָה מִלְּבַד לִי וּבִגְלָלִי

וְגַם בִּגְלַל כַּמָּה קְטוּעֵי גַּפַּיִם שֶׁהֶעֱמִידָה עַל הָרַגְלַיִם

בְּאוֹתָהּ הָעֵת מַמָּשׁ

כְּשֶׁקָּטְעָה אֶת אֵלֶּה שֶׁלִּי

מדגם ייצוגי ראשון של טקסטים שהופיעו בדפוס בשנים 2011-1990 החותרים למגע משמעותי עם קוראים מיומנים.

הִתְמוֹדְדוּת מְאַפְשֶׁרֶת לִצְמֹחַ, לִפְרֹס כְּנָפַיִם. מִבִּפְנִים, יֵשׁ כֹּחוֹת שֶׁצָּפִים עִם הַמַּיִם. אֲנִי צָרִיךְ כְּנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר, לֹא שֶׁל פַּרְפַּר. צָרִיךְ בִּטָּחוֹן וְיַצִּיבוּת, מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּשְׁאָר.