זברג´ט, גיבור הרומן מלון המולדת, מעביר את ימיו מאחורי דלפק הקבלה במלון המולדת שאותו הוא מנהל. אל המלון נכנסים ובאים אורחים שונים המעוררים את סקרנותו, ובייחוד הוא מצפה לשובה של האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה. אלא ששיירת האורחים הבלתי נגמרת חולפת לצדו וזברג´ט נותר מבודד ומרוחק, תלוש בעולם. על הרומן כולו שורה תחושה של שרירותיות וחוסר פשר, ויש המשווים לפיכך את גיבור מלון המולדת לגיבור "הזר" של קאמי.

מלון המולדת הוא הרומן שהקנה ליוסוף אטילגן את מעמדו כאבי  הרומן המודרני הטורקי. רבים רואים במאפייני הניכור שבו סמל לאי הנחת החברתי והרוחני בטורקיה של המאה ה-20 .כתיבתו של אטילגן היא צלולה ומינימליסטית מצד אחד, ומצד אחר היא סוטה לסמטאות סיפוריות מרוחקות לכאורה. סגנון הכתיבה הייחודי והדמויות הקשות והחזקות במציאות נטולת משמעות, הם שהכניסו את מלון המולדת לקאנון הספרות הטורקי של המאה ה-20 .

הסופרת האמריקנית פלאנרי אוקונור כתבה את קובץ הסיפורים כל מה שעולה מתכנס סמוך למותה ב־1964. הקובץ המבריק הזה הוא מורשתה האחרונה של אמנית הסיפור הקצר ואחת הסופרות הגדולות שהצמיחה ארצות הברית.

בארבעה בספטמבר 1944 ננעלים שערי בית הסוהר מאחורי הנס פאלאדה. הוא הגיע אל קצה גבול יכולתו: אלכוהוליסט, שבר כלי מבחינה גופנית ונפשית כאחד, סופר אשר אינו מסוגל לכתוב מואשם בניסיון לרצוח את אשתו. נתון במצוקה נפשית זו, חשוף כל העת למבטיהם של הסוהרים, הוא כותב את זיכרונותיו על תקופת השלטון הנאצי.

בשנת 1925 אבדו בג´ונגלים של האמזונס עקבותיהם של חוקר הארצות פֶ־רסי פוסט¬ בנו ג´ק ואדם נוסף¬ בשעה שניסו לאתר את שרידיה של תרבות קדומה ואת מיקומה של העיר Z ­ שם הקוד שהעניק פוסט לאלדורדו האגדית. מה שנועד להיות התגלית הגדולה של המאה הפך לאחת מתעלומות מסעות החקר המסתוריות ביותר במאה העשרים.

"אנחנו הזקנים נוטים לחזור ולספר דברים שקרו כבר מזמן, אולם אף פעם לא באותה מידה של דיוק, מפני שכל זיכרון הוא העתק של זיכרון שקדם לו."

פאלמר קולינס, עורך דין ניו יורקי צנוע, מנסה להתאושש בחורף 1946 ממלחמת העולם השניה. חייו מתנהלים כסדרם עד שהוא נפגש עם שלדון גלייזר בסמטה חשוכה מאחורי בר במנהטן. שם הוא מקבל מידע על תוכניתה הסודית של ממשלת בריטניה לטיפול בנושא הפליטים היהודים באירופה ובשטח המנדט פלשתינה-א"י. מידע זה מטלטל אותו ומשנה לחלוטין את חיי הנוחות להם התרגל.

קירסטן ריינולד לא תשכח לעולם את הלילה הגורלי שבו ילדותה הגיעה לקצה. זה קרה באמצע הצגת ״המלך ליר״ של שייקספיר בתיאטרון אלגין שבטורונטו, שבה שיחקה בתפקיד הילדה קורדליה, ולנגד עיניה מת לפתע מהתקף לב הכוכב ההוליוודי הנערץ ארתור ליאנדר.

אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החל להתפשט במהירות מבהילה נגיף שפעת גיאורגיה הקטלני. בימים ובשבועות הבאים הכחידה המגיפה כמעט את כל האנושות. זה היה סוף העולם המוכר והתגשמות כל החרדות הקולקטיביות של המין האנושי: לא עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט. לא עוד טיסות, רכבות, מכוניות. לא עוד גבולות, מדינות, חוקים, משטרות.

עשרים שנה אחר כך, הסימפוניה הנודדת של קירסטן, המורכבת ממוזיקאים ומאנשי תיאטרון שניצלו מהמגיפה, נודדת בין ריכוזי השורדים המאכלסים בדלילות את נופי ההפקר של ארץ האגמים המשתרעת בין טורונטו ושיקגו, ונאבקת לשרוד ולהביא יופי ועידון לחיי השורדים בנגינת יצירותיו של בטהובן ובהעלאת מחזותיו של שייקספיר.

שמה של הסימפוניה הנודדת כתוב על כל אחד משלושת הקרוואנים, משני צדיו, אבל על הקרוואן שבראש מתנוססת שורה נוספת: כי הישרדות לא תספיק. בגיל חמש–עשרה קיעקעה קירסטן את המילים

האלה, הלקוחות מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", גם על אמת זרועה השמאלית.

אך לעולם אין לנדוד בלי יעד, והיעד הנוכחי של החבורה הוא מוזיאון הציוויליזציה, שלפי השמועות הוקם באחד מנמלי התעופה הנטושים, בטרקלין הנוסעים המתמידים של דלתא איירליינס.

רצח זה לא צחוק, אבל כאשר אלה הינדית תוקעת חרב בחזהו של מדען הודי בכיר, הוא מצחקק כל הדרך אל מותו.

סילבי וברונו הם ילדיו של עוצר ארץ הנכר, שאחיו זומים להדיחו מכיסאו ולהוריש את הממלכה לבנו המרושע. השניים יוצאים למצוא את אביהם ונקלעים להרפתקאות פרועות בעולם שההיגיון ממנו והלאה.