"המסע נמשך ונמשך. דומה שאין לו סוף. כוחותיי כבר אוזלים, רגליי כושלות, גופי מתכסה זיעה קרה, ועיניי דומעות מהכאב הנורא. אני הולך ומועד. "עוד קצת, דוד´לה, עוד קצת, חמודי," כך סבתא בלה היקרה שלי מדברת אליי, וקולה מלטף את אוזניי. "הנה, ילדי, היער לא רחוק. שם נמצא ודאי קצת מים לשתות, ואז תוכל סוף-סוף לתת מנוחה לרגליים הקטנות והעייפות שלך!" ואני ממשיך ללכת, על אף דקירות הכאב המפלחות את גופי. אני משפיל את מבטי. עיניי ננעצות באדמת אוקראינה השחורה, הספוגה בדם, ועוקבות אחר פסיעותיה הכבדות של אמי הצועדת לפניי. ידה האחת חובקת את אחי יענק´לה בן השמונה חודשים, ובידה האחרת היא סוחבת מזון מוצק בשבילו." זהו ספרו האוטוביוגרפי של דוד פרלמוטר, שורד שואה. דוד בחר להוציא לאור את המציאות הכאובה והאכזרית שלוותה את חייו בתקופת ילדותו, עת מלחמת העולם השנייה, למען ערנותו של כל אדם לזוועות שאסור לשכוח. אחרי שעבר תלאות אינספור, ובמאמץ רב, הצליח דוד להקים בית בישראל יחד עם זוגתו היקרה עדה והוא אב גאה לילדיו וסב גאה לנכדיו. אך גם היום, בשנות השמונים לחייו, הוא עדיין מתעורר מחלומות בלהה הנושאים זיכרונות קשים. חשוב לזכור, חשוב להבין; זיכרונותיו של שורד שואה אינם נעלמים עם העלייה ארצה, עם הקמת המשפחה. הם קיימים וממשיכים לפעום בתוכו.